מצטער, זה טוב. למרות השופטים, שכשהם משחקים את עצמם הם למעשה משווקים את עצמם, ולמרות הערותיהם, שלעתים קרובות אינן מקצועיות במיוחד - "עשית לי שליכטה בלב", "זמר בן זמרים" (מרגלית צנעני) ו"יצאת קצת טמבלית" (גל אוחובסקי) - והרשו לי לא לפרט מעבר לזה.
למרות הפרסומות הסמויות ויחסי הציבור הפנימיים לתוכניות אחרות של הזכיינית קשת.
למרות הציניות של קודקודי טדי הפקות וקשת, שמתבטאת, בין היתר, בהעבדת יתר של המתמודדים - מבוקר ועד ליל, בחדרי חזרות, וליהוק כמה מהם לפרסומות עבור גופים נותני חסות לתוכנית.
כל התשובות נכונות. ולמרות כל זאת ועוד, כשנערה בת 18, לצורך העניין, שעד לפני חודשים ספורים היתה אלמונית, מבצעת שיר מרטיט לבבות, כשהיא זועקת את הכאב האישי שלה דרך שירתה, חושפת את נפשה המיוסרת, הקשוחה ועם זאת השברירית - אין מרגש מזה.
מעבר לכך, שימו לב שהמתמודדת הזו - דיאנה גולבי, מעבר ליכולת ווקאלית אדירה, ליכולת הבעה מרשימה ולבגרות אישית יוצאת דופן - לעולם אינה חוזרת על אותה תיבה. למעשה היא תמיד מאלתרת על הבית החוזר. אין זה עניין של עיבוד. זוהי תפיסה מוזיקלית של מלחינים קלאסיים, נגני ג'אז וזמרים מחוננים.
בזכות "כוכב נולד" חייה של גולבי עומדים להשתנות, אם לא כבר השתנו, ועד אז - לנו נותרו עוד כמה הזדמנויות להתרגש. היום בערב, למשל.
אחת שלא יודעת
"מה קורה בתרבות", שבת 19:30, ערוץ 2
לינוי בר-גפן, כשאת פונה לצופים בבית במשפט "בואו נראה מה הגולשים חושבים על זה", את מתכוונת לטוקבקיסטים בתשלום, שנשלחו מטעם גוף מסחרי או פוליטי - או סתם לאנשים בעלי גחמה שמגיבים תוך הסתתרות מאחורי שם בדוי?
כך או כך, המסר שמעבירה התוכנית "מה קורה בתרבות" בהגשת בר-גפן, לכאורה תוכנית אקטואליה, ברור כשמש: על הצופה בבית לחשוב שטוקבקיסט הוא מקור מידע מהימן, שניתן להסתמך עליו כעל מקור יודע דבר, ולפיכך יש לקדש התבטאויות ללא כתובת, לרבות השתלחויות חסרות רסן בעילום-שם, ולהאדיר את בעל הדעה המהולל: הטוקבקיסט.
כי יש הרבה טוקבקים, הרבה זה רייטינג, רייטינג זה כסף. וכסף זה כל העניין, כי זו טלוויזיה מסחרית, אז למה שלמישהו בערוץ 2 יהיה אכפת? אז מה אם מדובר בעיתונות עלובה. מקסימום איזה אידיוט חסר חיים יכתוב טוקבק משמיץ.
נראה אתכם מסרבים לזה
"נראה אותך", ו' 22:20, ערוץ 2
בעיקרו, ז'אנר המתיחות בגירסתו הישראלית הוא ז'אנר בזוי. מטרתו העיקרית היא לעשות כסף קל על חשבון קורבן תמים - לרוב זהו עובר אורח שמופל בפח ללא ידיעתו, לעתים אף חווה התעללות, והופך מושא ללעג - כל זאת לקול צחוקם המתגלגל של הצופים בבית.
כמו בעסקי ההימורים והפורנו, כך גם עסקי המתיחות - בשביל להפסיד מזה כסף צריך להיות כישלון מוחלט. הרוב המוחלט של העוסקים בתחום התעשר מכך.
תשאלו את יגאל שילון, מחלוצי הז'אנר, שבנה אימפריה. הלוא מדובר בסיפוק צורך אנושי, פרימיטיבי: לשאוב הנאה מלצפות באדם אחר מולך שולל, מושפל, מוקטן. מעולם לא הצלחתי להבין כיצד קורבנות כה רבים משתפים פעולה עם העניין הזה.
בין אם במתיחות הזולות והוולגריות של יהודה ברקן ויגאל שילון ובין אם במפגן השרלטנות והדמגוגיה של חיים הכט ("מה אתם הייתם עושים?").
"נראה אותך", בהנחיית שי גולדשטיין ואבי נוסבאום, הוא שעשועון מתיחות מסוג אחר. לא קיימים בו מוטיבים של השפלה, התעללות או לעג. מדובר במתיחות משעשעות, מפתיעות, מלאות חן, שבסופן האדם שנמתח יוצא עם כסף.
המתכון, החוזר על עצמו מדי פרק, פשוט: זוג יושב במסעדה, בשולחן המצולם במצלמה נסתרת. ההפקה שולפת אחד מבני-הזוג ומפתה אותו להיענות לביצוע משימות מופרעות, אשר מותירות את בת או בן-הזוג מופתע והמום לנוכח האפיזודה.
אם הנמתח לא עלה על המזימה, המותח זוכה בסכום כסף נאה (10,000 שקל). כמה מהמותחים מתגלים כשחקנים מלידה, הניחנים בכישרון תחמון ואלתור מרשימים. בכל זאת, מדובר בישראלים.