צ'מפיונס ליג בישראל? כבר לא ביג דיל

1. בינות לזקפה הלאומית שהתרוממה כמצופה ולחגיגות הלגיטימיות של הפועל ת"א עמד משפט של אלי גוטמן ששווה להתעכב עליו. גוטמן אמר ש"זו גאווה לכדורגל הישראלי ששנה אחרי שנה קבוצות מהליגה של אבי לוזון מגיעות לליגת האלופות", משל הוא אמא פולניה שמשוויצה בפני חברות על "הבן שלי, שאפילו שהוא לא מתקשר ולא מבקר ולא מתעניין, מסיים השנה לימודי רפואה".

הסיבה ששווה להתעכב על המשפט אינה העקיצה של גוטמן (שמטרתה כפולה: להצדיק את ההתנהלות ההיסטרית שלו בשבוע האחרון; ולהזכיר ללוזון שהוא לא שוכח שלא דחו לו את המשחק מול הפועל חיפה כמו שרצה) אלא השאלה שהוא מעלה: האם עלייה של קבוצה ישראלית לשלב הבתים בצ'מפיונס עדיין צריכה להיחשב אירוע מכונן בספורט הישראלי?

התשובה היא לא. בשיטה החדשה של נשיא אופ"א מישל פלאטיני קבוצה ישראלית עם די נקודות דירוג - הפועל ת"א, מכבי חיפה - במפעלים אירופיים זוכה דרך קבע להגרלה שנותנת לה סיכוי הרבה יותר מסביר לעלות לשלב הבתים. אוסטריה, שווייץ ודנמרק הן מדינות שבהן הכדורגל אינו מדגדג את הפופולריות של ענפי הספורט הגדולים באמת (בעיקר ספורט חורף) ולכן רוב הכישרונות המקומיים אינם מגיעים לענף (בדומה למצב של הטניס בארה"ב, כפי שהסביר גלעד בלום בטור המצוין שלו כאן במדור). גם אם חלק מהקבוצות שהמדינות הללו שולחות לצ'מפיונס מעמידות תקציב גדול משל הישראליות, אחוז גבוה ממנו נועד לתחזוק ושיפור התשתיות של המועדון (שהן כמובן באיכות טובה בהרבה מאלה שבישראל) ולאו דווקא למימון שחקנים. כשמצרפים למשוואה את היתרון בקהל (זלצבורג לא הצליחה למלא את האצטדיון נגד הפועל ת"א) ובמזג האוויר (הסאונה המהבילה בסוף אוגוסט), ברור שקבוצה ישראלית היא פייבוריטית.

 פלורנטינו פרז, נשיא ריאל מדריד, מישל פלטיני, נשיא אופ

ואין מה להתפלא: זה בדיוק מה שפלאטיני רוצה - קבוצות מליגות כמו של אבי לוזון בצ'מפיונס (כדי לקבל את הקולות של ההתאחדויות שלהן בבחירות הבאות).

2. פלאטיני גם רוצה להטיל סנקציות על קבוצות שלא יגיעו לאיזון תפעולי ולהגביל את שכר השחקנים ל-70% מסך ההכנסות השנתיות במסגרת חזון ה"פייננשל פייר-פליי" שלו. הגנג-בנג (ארבע תוצאות 6-0) של הקבוצות הגדולות על הקטנות בשני המחזורים הראשונים בפרמיירליג רק שכנע אותו שהוא צודק. מה שלא ברור זה איך אפשר למצוא פתאום פורנוגרפיה כזאת בפרמיירליג - ליגה שהמאפיין אולי הכי אטרקטיבי שלה עד השנים האחרונות היה הסיכוי המעולה לראות הפתעה או לפחות קרב אדיר בכל משחק, לא משנה מי משחק.

ברמה הכלכלית אין הסבר מדוע הסיכוי הזה התפוגג: כל קבוצה בליגה מקבלת כל שנה כמעט 40 מיליון ליש"ט רק מכספי מכירת זכויות השידור. ברמה המקצועית, אומר מנג'ר בלקבורן סם אלרדייס, "גם בסכום גדול יותר אי אפשר לשכנע שחקנים באמת טובים להגיע לבלקבורן".

כדי לשכנע שחקנים באמת טובים להגיע לקבוצות כמו בלקבורן הן צריכות להיות באמת תחרותיות. ה"פייננשל פייר-פליי", שמגביל את ההפסדים של הקבוצות ולא את ההוצאות שלהן, לא יכול לעשות את זה. על מנת ליצור ליגות כדורגל באמת תחרותיות יש לעשות דבר מאוד פשוט: להנהיג בהן תקרת שכר קשיחה לפי המתכונת של הליגה הכי תחרותית והכי רווחית בעולם - ה-NFL. העתקת המודל האמריקני, שבמהותו האידיאולוגית הרבה יותר מתאים ליבשת הישנה, היא פעולה גדולה מדי על פלאטיני, שגם כך מתגרה בגורלו כשהוא קורא תיגר על האצולה של הכדורגל האירופי. אולם זו הפעולה היחידה שיכולה לחלץ את הכדורגל האירופי מהסטגנציה שמושלת בו בשני העשורים האחרונים. כי זו הבעיה של הכדורגל האירופי: הסטגנציה נעשתה האידיאולוגיה שלו.

3. הליגה שמחצינה יותר מכולן את האידיאולוגיה הזאת היא הליגה הספרדית, שנפתחת בסוף השבוע. הדיקטטורה הדו-ראשית של ברצלונה וריאל מדריד מעולם לא היתה חזקה יותר; קבוצות קטנות (מאיורקה) ופסאודו גדולות (ולנסיה) מתפרקות כלכלית; ואפילו התודעה הכוזבת שיצרה בשנים האחרונות ההצלחה של קבוצות כמו ויאריאל וסביליה הולכת ומתאיידת, בוודאי לאחר ההפסד של סביליה לבראגה במוקדמות הצ'מפיונס.

אז מוריניו כמובן מכניס עניין בפרויקט השני של פלורנטיני פרז בריאל מדריד, ויש עדיין אנשים שמתרגשים מלראות את ברצלונה ומסי מצליפים באסתטיקה עילאית בסראגוסה או לבאנטה או אתלטיקו מדריד. לא צריך להתרשם מזה יותר מדי: אנשים גם מתרגשים מלראות פורנו באינטרנט.