משפחה בהפרעה

אח גדול. יוסי. שיערו משוח לאחור, לגופו חליפה מסוגננת. הוא מנהל את העסק המשפחתי - בית מלון בנתניה שעתידו מאחוריו, והוא גם רווק. האישה של חייו היא אימא שלו, ששכלה את אביו בשדה הקרב לפני קרוב ל-20 שנה. האח תפס את מקומו של האב, ועכשיו יש לו סוד. אישה להינשא לה. לא סתם אישה. ענת, חברתו לשעבר של אחיו הקטן אסף. הוא חושש לחשוף את הסוד בפני אמו.

אח בינוני. נמרוד. שיערו מבולגן, זיפיו בולטים, מבטו סהרורי, הוא הכבשה השחורה. בעבר היה מכור לסמים, התגרש שלוש פעמים, עדיין מחפש את עצמו. עכשיו הוא טבעוני וגם מתחזק, שומר כשרות, שומר שבת, חוזר בתשובה. גם לו יש סוד, אשתו עזבה אותו עם הילדים. גם הוא חושש לחשוף את הסוד בפני אמו.

אחים קטנים, אלה ואסף. תאומים. חולקים סוד אפל מילדותם. סוד שבמידה רבה עיצב את הווייתם. הם מודעים לו אבל לא יודעים מה הוא. אימם השתיקה את הסוד, ביטלה אותו כאילו לא היה. אבל הוא קרה והשתיקה לא תעלים אותו מתת המודע של התאומים. אלה מקיאה בעת מגע מיני, והיא גם אנורקטית. אסף מאושפז בבית חולים לחולי נפש, מספר שתאומתו נאנסה בילדותה, אבל לא מסוגל לחבר את הנקודות במוחו. הוא היה בסך הכול ילד.

האימא. שרה. בשמלת ערב ובתסרוקת מוקפדת, היא תעשה הכול כדי לשמור על תדמית המשפחה המוצלחת. אבל בפנים הכול רקוב, והיא עיוורת לכך. היא מובילה את שיפוץ המלון, אבל הכול טלאים. המלון ריק, אינו מחובר למציאות. האם מעדיפה לייצר מציאות חלופית. מדומה. כזו שבה לא כפתה על בנה אשפוז באברבנאל (הוא בכלל בקליפורניה, בלימודי תואר שני בברקלי). כזו שבה בתה לא חוותה טראומה מינית בילדותה. כזו שבה בנה אינו טבעוני ושבמקום לכבד את רצונו, היא תספר לו שקציצות הבשר שהיא הכינה, הן בעצם מטופו. כזו שבה בנה הבכור באמת מצליחן כזה גדול ולא אומלל כתוצאה מבדידותו. לעצמה היא תנמק שהכול תולדה של אימא לביאה שתעשה הכול כדי להגן על שם המשפחה.

מעשייה יעידו כי בדרך לכך היא שכחה את בני המשפחה.

פאנצ'ים וערימת קלישאות

כמו בסרטו האחרון "איים אבודים", שדומה עד מאוד להצגה, גם בהתרחשות וגם בקצב האירועים ובווליום שלהם, המחזאי רשף לוי לא מחמיץ הזדמנות לסבך את העניינים ולקחת את הצופים לרכבת הרים רגשית שעוצרת בכל התחנות.

הוא גם לא מחמיץ הזדמנות לשזור פאנצ'ים משעשעים באיבה של הדרמה, ולערבב את מיקס התחושות של הצופה בין הקומדיה לבין הקטסטרופה, כפי שהוא מסביר באריכות בתוכנית ההצגה.

 לרקוד ולעוף / צלם ז'ראר אלון

אבל ב"לרקוד ולעוף" יש בכל זאת החמצה. היא נובעת מכך שלוי והבמאי אלון אופיר, הלכו צעד אחד או שניים רחוק מדי בערימת הקלישאות שהם בחרו להציג בו-בזמן על אותה הבמה ובמשך אותו פרק זמן. את ליל הסדר ואנלוגיית ארבעת האחים עוד אפשר לקבל בהכנעה, גם את סיטואציית השבעה הכל-כך שחוקה אמנותית שבה הכול פורץ החוצה, ואפילו את הדמויות העמוסות עד כדי חוסר אמינות לפרקים.

אבל כמה שאלות בכל זאת: האם הצבת המחזה בנתניה בשלהי תקופת הפיגועים לא מספיקה כדי לייצר את ההקשר הרחב, שגם צריך היה לשמוע את הפיצוץ ממלון פארק הסמוך ומיד אחר כך להתעלם ממנו כאילו לא קרה? האם באמת היה צורך להציג אקדח במערכה הראשונה בצורה כה מגושמת? האם האנלוגיה לדמות הנביא העיוור מהמיתולוגיה היוונית לא מגוחכת ממש - בדמותו של עובד המלון המתעוור פינטו? ליוצרים הפתרונים.

מזמן לא צפיתי בהצגה שעוררה בי כזו תחושת שניות. מצד אחד ישנו המחזה שמעניין לפרקים ומחזיק מתח. מצד שני עומס הפרטים המייגע הופך את החוויה למצועצעת ובלתי אמינה. מצד אחד ישנם סנדרה שדה המופלאה, שמשתלטת על מורכבותה של דמות האם מהגיהינום; ועידן אלתרמן שעושה תפקיד עמוק ומשמעותי כאח נמרוד.

מצד שני, ישנם אושרי כהן שמאכזב בדמות האח הקטן אסף, ושטוב היה לו היה מאתגר עצמו בדמות שכבר לא ראינו ממנו; נתי רביץ שרחוק מלעורר השראה בדמות האח הגדול יוסי; ונלי תגר, בדמות החברה ענת, שלא הצליחה לשכנע אותי אפילו לשנייה מה הופך אותה לכה מיוחדת ששני האחים יילחמו עליה.

מצד אחד ישנה סצנת פתיחה חולמנית עם תאורה קסומה שמבטיחה הרבה. מצד שני, התפאורה פשוט מכוערת, הגם שחתום עליה מיכאל קרמנקו, והפסקול המוזיקלי נטול נוכחות, הגם שחתומה עליו קורין אלאל.

לסיכומו של דבר, את "לרקוד ולעוף" ניתן לדמות לקדרה, שיוצריה החליטו לדחוף לתוכה כל כך הרבה מרכיבים וטעמים, שבעת שמוגשת כבר המנה לא ניתן לזהות האם זהו טופו בצלחת או בכלל קציצות בשר.

"לרקוד ולעוף", מאת: רשף ורגב לוי, בימוי: אלון אופיר, תיאטרון הבימה