מצחי הנגבי ועד אילנה דיין: פסקי הדין הבולטים של השנה החולפת

האם הוויכוח על תוקף הלכת אפרופים הוא הסממן הבולט של פסיקת בתי המשפט בשנה האחרונה? ואולי היתה זו דווקא דוקטרינת ההגנה מן הצדק שתפסה תאוצה בפסיקות נבחרות?

"מקום בו לשון החוזה ברורה", התנצח בחודש פברואר השנה שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, עם המשנה לנשיא העליון, אליעזר ריבלין, "חזקה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו".

ריבלין לא נשאר חייב: "חברי דנציגר שב ופורס בפסק דינו את עמדתו באשר לפרשנותם של חוזים. חברי הביע את עמדתו בסוגיה זו גם בפסקי דין קודמים, ובתגובה ציינו מספר שופטים כי אין שינוי בהלכה וכי הם אוחזים בעמדות שביטאו בעבר".

דנציגר השיב: "אכן, גישתי בסוגיית פרשנות חוזה שונה מגישת חבריי. נוצרה לטעמי מציאות שעלולה לפגוע בעקרונות היסוד של דיני החוזים".

הוויכוח על האופן שבו יש לפרש את לשון החוזה עבר בשנת המשפט האחרונה מדיון אקדמי מצוחצח לתגרת רחוב של ממש. מה שהחל בהתנצחות מעל דפי פסק דינו של בית המשפט העליון, בין השופטים דנציגר וריבלין, בפרשת בלמורל - הפך שבועות אחדים אחר כך לעימות פומבי, מעל במה אחת, בין דנציגר לבין אבי הגישה שריבלין נותר שומר החותם שלה בבית המשפט העליון - אהרן ברק.

ברק התנצל בסופו של דבר על כך שבדיון בכנס לשכת עורכי הדין באילת כינה את דבריו של דנציגר, שישב על הבמה לידו, "דברי הבל", אבל הטעם המר נותר בפה.

האם הוויכוח הבלתי נגמר על אודות תוקפה של הלכת אפרופים הוא הסממן הבולט של פסיקת בתי המשפט בשנת המשפט החולפת? לא בטוח. ואולם היתה זו אחת מאבני-הדרך המשמעותיות במסגרת הפיתוח האיטי הנעשה באמצעות הכרעות שיפוטיות של המשפט האזרחי.

אבן-דרך נוספת כזו הגיעה בשבועות האחרונים ממש, עם ביטולה של הלכת עדן מלול שנקבעה בבית המשפט העליון לפני 5 שנים. בדיון נוסף, בפסק דין דרמטי ומבולבל שקשה למצוא בו הרמוניה בין השופטים לבין עצמם, הורה העליון לבטל את האפשרות לפסוק בדיני נזיקין פיצוי בהתאם למידת ההסתברות לקיומה של אחריות לעוולה, אלא לחזור לגישה הקלאסית שלפיה יש צורך בהוכחת אחריות בהסתברות של 51% כדי לזכות בפיצוי כולו.

לפסק הדין הזה יש כמובן משמעויות חברתיות מרחיקות לכת, השלובות עמוק בזכות הבסיסית לקבל סעד מבית משפט בכלל תחומי המשפט האזרחי. ככלל, התובעים בדיני נזיקין נחשבים בדרך-כלל לאזרחים קטנים ומקופחים מן השורה, הנאלצים לרדוף אחרי כספם בחברות הביטוח, בבנקים או בתאגידים הגדולים והרשעים.

לביטול האפשרות לקבל פיצוי על-פי ההסתברות לקיום עוולה יש שתי השלכות עיקריות: האחת - שבמקרה שלא ניתן להוכיח אחריות על-פי מאזן הסתברויות, לא יהיה התובע זכאי אף לא לפיצוי חלקי, בגובה נמוך של 20% או 30% מגובה התביעה שהגיש; האחרת - שבמקרה של הוכחת האחריות מעל 51%, יהיה התובע זכאי למלוא הפיצוי שדרש, ולא רק לחלק היחסי השווה לשיעור ההסתברות, 60% או 70% מהנזק.

השלכה אחת של הפסיקה היא איפוא אנטי-חברתית, אך האחרת היא חברתית לעילא, ובנוסף - וגם זה יתרון לא מבוטל שלה - מחזירה את הפרקטיקה בדיני נזיקין לזו המקובלת בכלל ענפי המשפט האזרחי במדינות המשפט המקובל.

השפעה תקשורתית

האם סיקור תקשורתי אינטנסיבי משפיע על התוצאות המהותיות של משפט פלילי? כל שופט יישבע כי התשובה היא שלילית, שהרי - וכך טוענים השופטים שנים על שנים - זה הרעיון העומד בבסיס העיקרון של שיפוט מקצועי, וזה תפקידו הבסיסי של שופט, ללמוד להפריד בין המידע שהוא קולט בחיי היומיום שלו לבין הראיות המובאות בפניו כדין בתוך אולם בית המשפט.

אך האם ללא הסיקור התקשורתי שלו זכתה פרשת ניסיון האונס שבה הואשם מאבטחו של הרמטכ"ל, סרן ארז אפרתי, על גדות נחל הירקון, היו השופטים טורחים ומחמירים עמו כל כך, בהחלטתם לגזור עליו 8 שנות מאסר בפועל, הגם שכתב האישום נגדו צומצם במסגרת עסקת טיעון? שאלה פתוחה.

הזעזוע העולה מתיאור המעשה במסגרת גזר דינם של השופטים משחק תפקיד מרכזי בהחלטתם ללכת עם אפרתי לחומרה. כך גם בהחלטת השופטים לזקוף את עברו הנקי והמצטיין דווקא לחובתו, תוך הבעת זעזוע כיצד יכול אדם וחייל ייצוגי שכמוהו לבצע מעשה כה נפשע.

פן אחר של ההשפעה התקשורתית האפשרית על ניהול הליכים בבתי משפט נכנס למסגרת הדוקטרינה בדבר הגנה מן הצדק, שתפסה גם היא תאוצה בפסיקות נבחרות במהלך השנה החולפת.

כתב האישום שהוגש נגד השר לשעבר צחי הנגבי ומנכ"ל משרדו לשעבר שמואל הרשקוביץ בפרשת המינויים הפוליטיים נחשב תיק דגל בפרקליטות זה כמה שנים, סמל למאבקה של מערכת אכיפת החוק בתופעות של שחיתות שלטונית.

פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, שביטל את האישומים המרכזיים נגד השניים מטעמי הגנה מן הצדק, היה לא פחות מסטירת לחי מצלצלת לגורמי התביעה, ששמו על התיק הזה את כל יהבם.

ההגנה מן הצדק באותו מקרה התבססה על הטענה שבמערכת הפוליטית - כך קבעו רוב השופטים - שררה נורמה שלפיה אף שהמינויים הפוליטיים אינם תקינים, אין נוקטים כלפיהם סנקציות מהתחום הפלילי. החלטה להגיש כתב אישום בפרשה זו היתה איפוא התנהגות לא הגונה מצד התביעה, קבע בית המשפט.

הערעור על ביטול האישומים נגד הרשקוביץ כבר הוגש; הערעור בעניינו של הנגבי יוגש מיד לאחר גזירת עונשו באישום שבו בכל זאת הורשע, בדבר עדות שקר.

ביטול האישומים מטעמי הגנה מן הצדק ניתן היה למצוא גם בפסק דינו של השופט דוד רוזן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפרשת הלבנת ההון בדסק הרוסי בבנק הפועלים. גם כאן ספגה הפרקליטות אש חיה, חזיתית, היישר בלב מצג הצדק וההגינות שהיא עוטה על עצמה מדי יום ביומו.

גם כאן נגעה טענת ההגנה מן הצדק בהגינות הבסיסית שעל רשויות התביעה לנקוט במסגרת ניהול הליך פלילי. גם כאן טרם נשמעה המילה האחרונה מצד הפרקליטות.

דיון בטענת הגנה מן הצדק, אגב, שרגליה נטועות במקום אחר לגמרי - למשל במידת הסיקור התקשורתי - ניתן יהיה למצוא בקרוב גם בפסק דין אחר בעל פרופיל ציבורי גבוה, זה של נשיא המדינה לשעבר משה קצב.

לסיקור תקשורתי אינטנסיבי זכה, מטבע הדברים, גם פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים נעם סולברג בפרשת תביעת לשון הרע של סרן ר' נגד העיתונאית אילנה דיין ותוכניתה "עובדה", בעקבות שידור הכתבה שעסקה ב"וידוא ההריגה" במוצב גירית ברצועת עזה.

לאחר שנים ארוכת של משפט - ותוך שהשופט מחווה דעה על אופן עריכתה של כתבה טלוויזיונית ויוצר כללים שיפוטיים של המותר והאסור באשר לצורך להכליל או להשמיט פרטים מתוכה - מצא סולברג את דיין חייבת בלשון הרע וחייב אותה בפיצוי גבוה בסך 300 אלף שקל. בית המשפט העליון ייתן דעתו לתיק זה בשנת המשפט הקרובה.

ואם המחוזי הרחיב את תחומי עוולת לשון הרע באשר לשידור הטלוויזיוני במקרה של אילנה דיין, בא בית המשפט העליון וצימצם עד מאוד את היכולת לאכוף את דיני לשון הרע במרחב תקשורתי אחר - האינטרנט.

פסק דינו של שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, בפרשת רמי מור קובע כי לא ניתן על-פי החקיקה הקיימת לחייב ספקית אינטרנט לחשוף את פרטיו של גולש שעבר עבירת לשון הרע, כדי לאפשר לנפגע לתבוע אותו בלשון הרע.

אך פסק הדין לא מסתפק בכך, והוא מהווה כל כולו שיר הלל לחופש הביטוי בכלל, ולחופש הביטוי במרחב האינטרנטי המקוון בעידן הטכנולוגי הנוכחי בפרט. האם הוא יותיר את מרחבי האינטרנט הישראלי פרוצים לכל דיבור משמיץ שהוא, ללא יכולת אכיפה? העליון יעסוק גם בכך, מן הסתם, בעתיד הקרוב.

רשימת ביניש

כמעט שנה חלפה מאז פסק דינו המטלטל של בג"ץ בשאלת סמכותה של המדינה להקים בתי סוהר במימון פרטי, שבהם ישוכנו אסירים ויהיו נתונים למרותם של סוהרים המקבלים את שכרם מגוף פרטי.

כך החלה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש את שנת המשפט האחרונה: בפסק דין שיירשם רובו ככולו על שמה, ובו היא מעלה על נס את זכויות אדם במשטר דמוקרטי, את החשיבות לשמר את הכוח הכופה שבידי המדינה בידיה בלבד, ולא להעבירו או לאצול אותו לגוף פרטי, שעלול לעשות בו שימוש לרעה מטעמי מקסום רווחים.

לקראת סוף השנה רשמה ביניש פסק דין נוסף ברשימה שתירשם על שמה, לכשתסיים את הקדנציה שלה כנשיאת העליון: 10 שנים לאחר שהוגשה העתירה בעניין זה, החליט בג"ץ לקבל את עתירתם של ג'ני ברוכי ושל ארנן יקותיאלי ז"ל, שהלך לעולמו כבר ב-2001, ולבטל את האפליה שבין סטודנטים לבין אברכי כוללים בזכות לקבל קצבאות הבטחת הכנסה.

בפסק דין חוקתי-משטרי, הדן במערכת היחסים שבין חוק הבטחת הכנסה, חוק התקציב השנתי וחוק יסודות התקציב, פסקו שופטי בג"ץ כי לא ניתן לעקוף את האיסור על מתן קצבאות שכאלה, הכלול בחוק הבטחת הכנסה, באמצעות חוק התקציב, ואסרו על המשך חלוקתן החל משנת 2011.

זה לא היה פסק הדין היחיד של בג"ץ שהשלכותיו חרגו הרבה מעבר לזירה המשפטית גרידא, ועוררו סערה פוליטית המחייבת פתרון בצורת חקיקה חדשה, הסכמות בין מפלגות או יצירת הסדר חברתי חדש.

כך היה גם בהחלטתם של 9 שופטי בג"ץ, במסגרת הדיון האינסופי בחוקיותו של חוק טל המעגן את הסדר הפטור הניתן לתלמידי ישיבות משירות בצה"ל, כי אופן יישומו של החוק איננו משביע-רצון, וכי על הממשלה להראות שינוי של ממש בעניין זה בתוך 15 חודשים.

פרק הזמן שקצבו השופטים לממשלה עתיד להגיע בקרוב לסיומו, אך סיום לסאגה המשפטית-פוליטית-חברתית-דתית הזו עדיין לא נראה באופק.

פסקי הדין הבולטים

* פלילים:

פ"ח 17600-12-09 - 8 שנות מאסר בפועל על ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל בשל ניסיון אונס

ת"פ 40279/08 - זיכוי מנהלי דסק חבר המדינות בסניף בנק הפועלים מעבירות הלבנת הון

רע"פ 8873/07 - חיסיון עורך דין-לקוח חל גם על מסמכים הנמצאים אצל הלקוח

דנ"פ 2334/09 - החלטה לקיים דיון נוסף לעו"ד ישראל פרי בשאלת הגניבה בידי מורשה

ב"ש 8512/09 - אין צורך להעביר חומרי חקירה לנאשם במסגרת קובלנה פלילית פרטית

* משפט מסחרי:

דנ"א 4693/05 - לא ניתן לפסוק במשפט אזרחי פיצויים בהתאם להסתברות שנעשתה עוולה

רע"א 4447/07 - לא ניתן לחייב ספקית אינטרנט למסור פרטי גולש שביצע עוולת לשון הרע

ע"א 8836/07 - מחלוקת בין השופטים דנציגר וריבלין באשר לגישה הראויה בפרשנות חוזים

ת"א 1134/95 - קביעת הדרך לחישוב הפסד במניות בעקבות התמוטטות חברה

ת"א 8206/06 - אילנה דיין ו"עובדה" ביצעו עוולת לשון הרע כלפי סרן ר' בפרשת וידוא ההריגה

* צווארון לבן:

ת"פ 4063/06 - בוטלו האישומים המרכזיים נגד השר לשעבר צחי הנגבי בשל הגנה מן הצדק

רע"פ 11476/04 - תאגיד הכפוף לחוק ניירות ערך חייב בדיווח גם על מאזניהן של חברות קשורות

ע"פ 7345/09 - הקנס שהוטל על רו"ח גרשון נוימן בשל מאות עבירות מע"מ הוגדל פי 15

פש"ר 3000/08 - איש העסקים אלי רייפמן הושם במאסר לאור סירובו למסור את מניות אמבלייז שברשותו

ת"א 1083/06 - עו"ד שרגא בירן חויב להעביר כחמישית ממשרדו לידי עו"ד צדקיהו הרמולין

* בג"ץ ומינהלי:

בג"ץ 4124/00 - לא ניתן לשלם קצבאות הבטחת הכנסה לאברכים הלומדים בכוללים

בג"ץ 5657/09 - נפסל מינויו של מזכ"ל המפד"ל שר-שלום ג'רבי למנכ"ל משרד המדע

בג"ץ 2605/05 - בוטלה הקמת בית סוהר פרטי בשל הפגיעה הגלומה בכך בזכויות אדם

בג"ץ 6298/07 - על הממשלה להראות שיפור במתכונת יישום חוק טל בתוך 15 חודשים

בג"ץ 5917/97 - הסדרת כללי העיון בתיקי בתי המשפט בהתאם לעיקרון פומביות הדיון