זה בכל זאת היה אונס?

מטיחי הביקורת בפס"ד הערבי הנשוי שהתחזה ליהודי ופנוי והורשע באונס - שכחו את העובדות

הדיון הציבורי בפרשת סאבר קאשור, שבית המשפט המחוזי בירושלים גזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל לאחר שהורשע באונס במירמה של צעירה יהודייה, קיבל באחרונה תפנית חדשה.

קאשור הורשע באונס למרות שלפי גזר הדין המתלוננת קיימה עמו יחסי מין בהסכמה, כיוון שהיא הסתמכה על דבריו שהוא רווק יהודי - בעוד שבפועל הוא ערבי, נשוי ואב לילדים.

ואולם, באחרונה פורסמו עיקרי עדותה של המתלוננת בבית המשפט במקומון "העיר", מהם עולה כי יחסי המין היו בכפייה. פרסום זה גרר טענות כאילו האופן שבו טיפלה התקשורת עד עתה בפרשה היה שטחי ובלתי מהימן.

"אפילו אני", כתבה מירב מיכאלי ב"הארץ" לאחר פרסום העדות, "שזה 15 שנה מדברת בשם מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, חשתי אשמה על שאישה-אחות גרמה עוול גזעני חמור שכזה".

ואכן, לכאורה דבריה של המתלוננת מעל דוכן העדים נשמעים חד-משמעיים: "כשניסיתי להדוף אותו, הוא לחץ אותי עם הידיים שלו עליי בכוח, והוא אמר שאם אני אהיה בשקט ואני לא אתנגד, זה ייגמר יותר מהר".

ואולם, ראוי להעמיד את העובדות על דיוקן: לפני עדות המתלוננת, דיבר כתב האישום בעבירת אונס "קלאסית", בכוח. "במעלית חיבק הנאשם את המתלוננת", נכתב בכתב האישום, "וחיכך את איבר מינו בגופה, הרים את חולצתה וחזייתה, הכול בניגוד לרצונה ולמרות ניסיונותיה להדפו.

"בהגיעם לקומה העליונה הפשיט את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוק, בעוד המתלוננת מנסה להדוף את הנאשם, מתחננת שיפסיק וממררת בבכי".

הגרסה נסדקה

דווקא אחרי עדותה של המתלוננת בבית המשפט - אותה עדות שמיכאלי מתבססת עליה כראיה לשפיטה התקשורתית השגויה של הפרשה - החליטה הפרקליטות לסגת מהגירסה שהשמיעה המתלוננת, ולחתום עם הנאשם על הסדר טיעון, שבבסיסו תיאור עובדתי שונה בתכלית: "במעלית חיבק הנאשם את המתלוננת וחיכך את איבר מינו בגופה", נכתב בכתב האישום המתוקן, "הרים את חולצתה ואת חזייתה ונישק את חזה, הכול בהסכמת המתלוננת, שהושגה במירמה... בהגיעם לקומה העליונה הפשיט הנאשם את המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, עד שהגיע לסיפוק, הכל בהסכמתה של המתלוננת, שהושגה במירמה".

מה קרה איפוא בעדותה של המתלוננת בבית המשפט, שגרם לפרקליטות לסגת מתזת האונס בכפייה - שהמתלוננת עצמה ניסתה להגן עליה בבית המשפט?

חקירתה הנגדית של המתלוננת לא היתה קלה. בעיקר לא לסנגור, עו"ד עדנאן עלאדין מהסנגוריה הציבורית, שנאלץ להתמודד עם הפרעות חוזרות מצד השופטים, מצד התובע עו"ד דני ויטמן, ועם העדה שלא ששה להשיב לשאלותיו. למרות זאת הוא ניהל חקירה נגדית מבריקה, שמטרתה היתה לברר מתי בדיוק נפסקה הסכמתה למהלך האירועים, ומתי החלה הכפייה.

למרות זאת הצליח הסנגור לסדוק את גירסתה של המתלוננת. "אני הסכמתי לחיבוק", היא השיבה לו, "מעבר לזה שהוא רצה רק חום ואהבה, ואז הוא התחיל להגזים". מתברר גם כי אחרי שהנאשם כבר הרים את חולצתה ונשק לחזה בחדר המדרגות של הבניין, עברה במקום אישה, אך המתלוננת נמנעה מלקרוא לעזרה. מתברר גם כי המתלוננת אמרה לנאשם כי היא "לא היתה עם גבר", אף שהיא העידה כי שכבה עם גברים רבים וגם עבדה בזנות.

חבר וחברה

המתלוננת גם הרחיבה בעדותה וטענה כי אין לעובדה שהשניים הסכימו, בתחילת המפגש ביניהם, להגדיר עצמם "חבר וחברה", כל פרשנות מינית, ומדובר על ידידים ותו לא. למרות זאת, בחקירתה הנגדית נטשה המתלוננת את הטענה שהסכימה להיות רק "ידידה" של הנאשם, והמירה אותה בהסתמכות על מצג-השווא שלו כרווק ללא ילדים.

כתב האישום המתוקן, שנוסח במסגרת הסדר הטיעון, מלמד כי אפילו הפרקליטות נטשה את גירסתה הראשונה של המתלוננת בדבר אונס כוחני.

אבל יש מי שלא יוותר על ההזדמנות לנצל את ההזדמנות לקבע את גישת הפמיניזם הרדיקלי על תחום עבירות המין בישראל - שלפיה כל הגברים אשמים, תמיד, כל הזמן. "אנחנו לא יכולות יותר ליפול במקומות האלה", מכה מרב מיכאלי על חטאה, תוך הבעת אמון בגירסה שאפילו המתלוננת והתביעה נטשו, "הדרך היחידה שלנו להתגונן מפני יישור הקו הגברי היא להאמין אחת לשנייה. אנחנו חייבות להעניק זו לזו את האמון שמעל לכל ספק".