אנושי, רגיש ודואג לאזרח הקטן: מי אתה, שופט העליון יורם דנציגר?

מאות עורכי הדין, שהתקבצו בחודש יוני האחרון באילת בכנס לשכת עורכי הדין, נדהמו. על הבמה מולם ישבו אושיות משפטיות, לרבות נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, והשופט העליון המכהן יורם דנציגר. נושא הדיון - המחלוקת על הלכת אפרופים בפרשנות חוזים - הוא נושא חם ומעורר עניין, אבל השופטים לא ציפו שהדיון המקצועי יהפוך להשתלחות פומבית, ועוד מצדו של ברק. "אתה שולף מהמותן", ירה ברק לעבר דנציגר שהחוויר ולא ענה, "דבריך דברי הבל". בסוף הדיון ברק כנראה הבין שהגזים, התנצל בפני דנציגר וקרא לו "אחי הצעיר".

"אני כועס על עצמי שלא הקמתי קול זעקה", אומר עורך דין שצפה במחזה, "עורכי הדין היו צריכים להרים את נס המרד או לפחות לצאת בהפגנתיות. אבל גם במעמד הזה אפשר היה לראות את האנושיות של יורם דנציגר. פניו הולבנו ברבים, בסיטואציה הכי רגישה, והוא לא התלהם, שמר על כבודו של ברק ועל כבוד המעמד, ענה לו בצורה מכובדת ועניינית. בעיניי, הוא יצא וידו על העליונה".

ואכן, כל מי שעבד עם דנציגר לאורך שנותיו הרבות כעורך דין בשוק הפרטי, או נתקל בו ב-3 השנים האחרונות שאותן בילה על כס השיפוט בבית המשפט העליון, מתאר את דנציגר כאחד האנשים הרגישים, העדינים והאנושיים המסתובבים במערכת המשפטית. הדבר ניכר, באופן טבעי, גם בפסיקותיו, הן בסגנון הכתיבה והן בתוכן ההלכות שלעיצובן תרם.

"ההכרעה בבקשה זו קשתה עליי עד מאוד ולוותה בלבטים רבים", כתב בפתח פסק דין בדיני משפחה שבו ניתן אישור הגירה לקטין (בע"מ 10060/07), ובדיון על מעצרה של "האם המרעיבה" מירושלים כתב בהחלטתו כי "ההתלבטות הקשה הדירה שינה מעיניי" (בש"פ 8185/09).

על רגישותו האנושית מעידים גם פסקי דין שבהם לא הושיט סעד לפונים אליו. לפני שבועות אחדים דחה בג"ץ את עתירתם של שולה ויעקב שניאור, שבנם אהוד נהג בעת פעילות מבצעית בצה"ל, ושדרשו שמפקדיו יועמדו למשפט צבאי.

"אנו עוסקים בפרשה טרגית מאין כמוה, בה הלך לעולמו בחור צעיר בן 19 שנים, חייל, בעל מוטיבציה גבוהה שרצה לתרום למען המדינה ולשרתה - ומצא את מותו בנסיבות המעוררות תהיות רבות על התנהלות מפקדיו", כתב דנציגר בפסק הדין. "מסכת האירועים מחייבת כי סיפורו של המנוח לא יישכח" (בג"ץ 11058/08).

עימות מקצועי חריף

בהחלטתו לדחות עתירה של חולים להכללת התרופה למחלתם בסל הבריאות, כתב דנציגר: "קשה להישאר אדישים אל מול סבלם של החולים המעוניינים במזור לחוליים. למגינת-לבי, איני סבור כי אנו יכולים לסייע בידם במסגרת עתירה זאת" (בג"ץ 434/09).

במקרה אחר החליט דנציגר לפרש את המילה "בישראל" ככוללת גם את שטח ארץ ישראל לפני קום המדינה, כדי לאפשר גם לחולי פוליו מבוגרים לזכות בפיצוי, והוסיף כי "מטעמים של אחריות ציבורית ומוסרית, משעה שבחר המחוקק לחוקק את החוק - היה ראוי להחילו על כלל חולי הפוליו בישראל" (בג"ץ 10771/07).

אפשר להבחין בעובדה שדנציגר הולך אחרי צו-לבו, גם בתחום הפלילי. באחד התיקים קבע כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק, והוסיף כי שופט רשאי לזכות גם אם התביעה הוכיחה את אשמתו: "האם משהגיע השופט לכלל מסקנה, על-פי אמות-המידה הרציונליות המקובלות, כי התביעה הוכיחה כי לא קיים ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם - מנוע הוא מלהאזין לקול הפנימי שקורא לו ממעמקי ליבו, ממצפונו, ומורה לו לזכות את הנאשם? נמנה אני עם אלה הסבורים כי על השופט להאזין, במקרה כגון דא, לקול מצפונו, לצו-לבו, ולזכות את הנאשם. יש לאפשר לשופט היושב בדין להסתמך בסופו של דבר על צו-לבו; זאת כאשר מצפונו מורה לו לזכות נאשם" (ע"פ 7401/07).

ובכל זאת, דנציגר עדין-הנפש הצליח להיקלע לעימות מקצועי חריף מול כמה מעמיתיו לכס השיפוט, במחלוקת על תחולתה של הלכת "אפרופים". דומה כי הגיע מצויד באג'נדה שלו מיום מינויו לשיפוט: חודשים אחדים אחרי תחילת כהונתו קבע דנציגר, בפרשת נורקייט (ע"א 5856/06), כי "על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד-משמעית, כגון המקרה שבפניי, יש לתת לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם". שבועיים אחר-כך חזר על דבריו בפסק דין נוסף (ע"א 5925/06).

שני פסקי הדין הללו הציתו ויכוח, בעיקר על המצב המשפטי הנוכחי: האם הלכת אפרופים בוטלה? האם הרכב של 3 שופטים רשאי בכלל לבטל הלכה מיוסדת של העליון, שניתנה בהרכב של 9 שופטים ושאושררה מחדש בפרשת מגדלי הירקות לפני 5 שנים?

המאבק פרץ מעל פני השטח בפרשת בלמורל (ע"א 8836/07) לפני חודשים אחדים, בעקיצות הדדיות בין דנציגר לבין השופט אליעזר ריבלין, התומך בהלכת אפרופים והסבור כי הבעיה נעוצה ב"מיתולוגיה של אפרופים", כלומר באופן שבו ההלכה פורשה על-ידי ציבור עורכי הדין וערכאות השיפוט הדיוניות.

"סבור אני כי מקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו", כתב דנציגר. "אל לו לבית המשפט להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם ולא ראו לנכון לכלול אותם בחוזה, ואפילו משוכנע הוא שכך מחייב השכל הישר וההיגיון הצרוף. אכן", הוסיף, "גישתי בסוגיית פרשנות החוזה שונה מגישת חבריי".

לדברי דנציגר, הבעיה לא נעוצה רק ב"מיתולוגיה של אפרופים". "פנייה לנסיבות חיצוניות לחוזה כעניין שבשגרה ומדי יום ביומו אף שאין הדבר נחוץ, חלחלה ברבות השנים לפסיקתן של הערכאות דלמטה והפכה לחלק בלתי נפרד מהאופן בו מפרשים בתי המשפט חוזים, כדבר שבשגרה ואף כשאין בכך כל צורך. מדי יום ביומו ניתן לפגוש בעורכי הדין הבאים בין כותלי בתי המשפט, נאחזים בהלכות שנקבעו בעניין אפרופים ובעניין מגדלי ירקות ומבקשים באמצעותן, לפרש את החוזה פרשנות תכליתית לאור נסיבות חיצוניות לחוזה, וזאת גם במקרים בהם לשון החוזה ברורה לחלוטין".

למרות גישתו זאת, דנציגר הביע תמיכה בעמדה לפיה עמידה דווקנית על תנאי החוזה עשויה, בנסיבות מסוימות, להוות חוסר תום-לב. "הפרת עיקרון תום-הלב בהקשר זה עשויה להתרחש כאשר צד לחוזה נוקט בהקפדה דווקנית על לשון החוזה מקום שההקפדה אינה נחוצה, ויש בה להכשיל את הגשמתו. עיקרון תום-הלב מטיל על הצדדים במישור זה את החובה להגשים את רוחה של הנורמה המשפטית המפורשת החלה על ההתקשרות ביניהם, גם כאשר הדבר חורג מלשון הנורמה".

ואולם הוא איננו שוכח להזהיר: "ההתערבות בהתקשרות חוזית על בסיס עיקרון תום-הלב הינה החריג ולא הכלל, בגדר יוצא הדופן שאל לנו להרבות בו, שכן התערבות שכזו פוגעת בחופש החוזים של הצדדים לחוזה ומכרסמת בוודאות שיצרו לעצמם" (ע"א 1966/07).

מומחה במשפט מסחרי

אבל יהיה זה עוול לצמצם את תרומתו של דנציגר השופט לשיח המשפטי, לדיני החוזים בלבד. כמי שהגיח לשיפוט מלב העיסוק העסקי וכדוקטור לדיני תאגידים (דנציגר הוא היחיד בין שופטי העליון לדורותיהם שטורח לציין את תוארו האקדמי בפסקי דינו), הוא נחשב מומחה לתחומים מגוונים במשפט אזרחי ומסחרי, ולא חושש לתרום את דעתו - גם כשהיא נותרת במיעוט.

כך, דנציגר גורס כי במקרים שבהם ניתן להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה מכוח דיני הנזיקין, יש להעדיף זאת מאשר להרים את מסך ההתאגדות (ע"א 313/08): "העובדה שאדם הינו אורגן או נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית, והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה או מחדל שעשה כאורגן או כנושא משרה בחברה במקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה. הטלת אחריות אישית אין משמעותה הרמת מסך ההתאגדות של החברה. בהטלת אחריות אישית על אורגן בחברה נשמר הכלל בדבר אישיותה הנפרדת של החברה".

הצורך להגן על סוד מסחרי, טוען דנציגר, גובר גם על הכלל בדבר שקיפות וחופש המידע, במצב שבו השיקולים מתאזנים (עע"מ 10845/06): "גילוי המידע בידי הרשות יימנע רק כאשר עלולה להיגרם פגיעה ממשית בערכו של הסוד המסחרי או הסוד המקצועי", כתב, "לאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, ובמקרה שלא ניתן להכריע בשאלה איזה מהשניים גובר - הרי שלטעמי, במצב כזה יקבל הערך של הגנה על הקניין, קרי הגנה על הסוד המסחרי, משקל גדול יותר, והוא שיכריע את הכף".

ההגנה על סוד מסחרי משתלבת ביחסו הכללי של דנציגר לזכות הקניין: בדעת מיעוט קבע דנציגר כי כיום יש לפרש את תקנות ההגנה המנדטוריות לאור מעמדה החוקתי של זכות הקניין, ככאלה שאינן שוללות זכות לפיצוי הוגן בשל צווי סגירת קרקעות (ע"א 2281/06): "לאור המציאות שנוצרה כיום, לפיה צווי סגירה שהוצאו לפני עשרות שנים עומדים בתוקפם מכוח תקנה שנועדה לספק פתרון זמני, יש לתת לאותה תקנה פירוש ולפיו קיימת לאקונה לגבי הזכות לפיצוי".

"בורר" בתיקי בוררות

האם הוא פורמליסט? מצד אחד, דנציגר מאפשר לעתים חריגה מפרוצדורות נוקשות, כמו למשל בהליך העברת מניות בהתאם לפקודת החברות (ע"א 314/07): "ייתכנו מצבים חריגים בהם גם בהיעדר קיומו של אחד התנאים, עדיין ניתן יהיה להכיר בהעברת מניות. כך, למשל, במקרה בו אושרה העברת מניות למרות שלא היתה הסכמה בכתב של הדירקטוריון ולמרות דרישת התקנון לכך".

מצד שני, דנציגר לא היסס לטעון, בדעת מיעוט, כי יש צורך בחתימות שני בני-הזוג על כל צ'ק היוצא מחשבון הבנק המשותף שלהם (ע"א 4085/07): "לא ניתן, לטעמי, להחיל בדיני השטרות את כללי הפרשנות הנהוגים בדיני חוזים", נימק. "איני יכול לקבל את העמדה לפיה חזקה על בני-זוג שמנהלים חשבון בנק משותף כי חלים ביניהם יחסי שליחות, באופן שכל אחד מהם יכול להביא לחיובו הכספי של רעהו גם מבלי לקבל את הסכמתו".

כמי שעסק לא מעט בבוררויות בעצמו, קיבל דנציגר לידיו את מרבית התיקים המרכזיים שעסקו בשאלות משפטיות בתחום הבוררויות, שהגיעו לשולחנו של בית המשפט העליון. הוא קבע כי פסק בוררות המנוגד לפסיקה חלוטה של בית משפט באותו עניין נוגד את תקנת הציבור, ודינו להתבטל בהתאם לעילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות (רע"א 10487/07): "שלטון החוק הוא אחד מן הערכים ועקרונות היסוד המנחים בחברה הישראלית", כתב, "איני יכול להעלות על דעתי מצב בו יינתן תוקף לפסק בוררות שתוכנו מנוגד לפסק דין או החלטה חלוטה של בית משפט. משכך, פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור". לעתים, סייג, ניתן יהיה לאשרו חלקית תוך שימוש ב"עיפרון כחול".

במקרה אחר קבע כי עילות ביטולו של פסק בורר, הקבועות בחוק הבוררות, הן רשימה סגורה, ובעלי הדין אינם יכולים להתנות על עילות אלה או להוסיף עליהן (רע"א 470/08). "בתי המשפט פירשו באופן עקבי את עילות ההתערבות באופן מצמצם ודווקני", כתב. "ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת, ובכך לעודד את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות".

עוד הוא קבע כי במקרים שבהם חלה על הבוררות אמנה בינלאומית שישראל צד לה, הכוללת הוראה בדבר עיכוב הליכים - סמכותו של בית המשפט בסוגיית עיכוב ההליכים תופעל בהתאם להוראות האמנה (רע"א 1817/08).

לצד זאת, דנציגר חידד גם הלכות בתחום דיני המסים. הוא קבע, למשל, כי "הקביעה האם פעולה כלכלית כלשהי מהווה פעולה עסקית או הונית נבחנת בכל מקרה על-פי נסיבות העניין ומכלול המרכיבים של הפעולה. מבחן זה הוא מבחן-גג, שבמסגרתו נבחנת כל נסיבה רלוונטית שיש בה כדי לסייע בגיבוש ההבחנה בין הון לפירות. אף אם לכאורה על-פי המבחנים האחרים התגבשה תוצאה מסוימת, יכול מבחן-גג זה לשנות את התוצאה" (ע"א 9187/06).

במקרה אחר קבע דנציגר כי בבואו של בית המשפט לפרש הוראת מס, הוא איננו צריך להתחשב באופן שבו רשות המסים מפרשת, בהנחיותיה הפנימיות, את הוראת המס, אלא אך בלשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית ועקרונות היסוד של השיטה (ע"א 976/06).

דנציגר לא נחשב מומחה דווקא לתחום הפלילי, אבל כמו יתר שופטי העליון הוא יושב גם בתיקים מסוג זה. אם יש קו המאפיין את פסיקותיו בתחום זה, הרי זהו קו רחמני, מקל, המבקש לפרש את הדין ולעתים אף להזיז הלכות קיימות - לטובת הנאשמים. הוא קבע, למשל, כי אם נשיא המדינה החליט לחון עבריין - שר המשפטים מחויב לצרף חתימת קיום על החנינה, ואין לו שיקול-דעת בעניין (בג"ץ 10021/06); עניין זה מצוי כעת בדיון נוסף בהרכב מורחב.

רגישות אנושית

בתחום הלכת יששכרוב, המאפשרת לבית המשפט לפסול ראיות אם אלה הושגו תוך פגיעה בזכויותיו של נאשם, היה דנציגר שותף לחידוש משמעותי בעת האחרונה, שהרחיב את תחולתה: הוא פסק, בדעת רוב, כי ניתן להחיל את ההלכה ולפסול ראיות גם בשלב החקירה המשטרתית, ולא רק לאחר שהוגש כתב אישום (רע"פ 851/09).

"סבור אני כי בשל היותה של הזכות להליך הוגן זכות בעלת מעמד חוקתי", כתב, "מן הראוי להפעיל את דוקטרינת הפסלות הפסיקתית עוד בשלב שלפני הגשת כתב האישום, באופן שחשוד או צד שלישי יוכלו לטעון למניעת העברתה של ראיה למשטרה, אם וככל שיהיה בהעברת הראיה לידי המשטרה כדי לפגוע בהגינותו של ההליך".

דנציגר נדרש להלכת יששכרוב פעם נוספת, במסגרת הערעור לעליון שהגישו בני משפחתו של יוני אלזם, עבריין שהורשע ברצח ונרצח בעצמו בכלא (ע"פ 1301/06). הוא קבע כי פעולת המדובבים המשטרתיים שמנעה מאלזם מלהיוועץ בעורכי דינו, היא בבחינת פגיעה בזכות להיוועצות בעורך דין, ויש בה כדי לפסול את ההודאה שהשמיע אלזם באוזני המדובבים.

אפשר לראות את פסיקתו כסממן נוסף לרגישותו האנושית: מאחר שאלזם ממילא איננו בין החיים, משמעותו היחידה של זיכויו בדיעבד היא בסיוע לשלוות נפשם של בני משפחתו.

"ניתן לראות שהוא הגיע משורות המקצוע"

3 קווים מרכזיים מאפיינים את יורם דנציגר בכובעו כשופט מאז מונה לעליון - העובדה שבמשך עשרות שנים שימש עורך דין פרטי, ובתפקידו כשופט הוא מכיר מקרוב את בעיותיהם ואת הסוגיות הקרובות לליבם של עורכי הדין; העובדה שבמשך שנים ארוכות עסק במשפט מסחרי ובדיני חברות, דבר המעניק לו מומחיות בתחומים אלה; ואופיו האנושי, העדין והרגיש, הבא לידי ביטוי בפסיקותיו.

"ניתן לראות בכל פסיקותיו את האנושיות שלו ורגישותו לפרט ולאזרח הקטן", אומרת עו"ד ברוריה לקנר. "הרגישות של השופט דנציגר בצירוף יכולותיו המקצועיות הופכות אותו לשופט הקלאסי שבפניו היינו רוצים להישפט. הוא אנושי, חכם, משפטן מובהק, אך אינו שוכח את חולשות האדם ואת הצורך לתמוך בחלשים".

לדעת ד"ר לימור זר-גוטמן, ראש המרכז לאתיקה על-שם דיוויד וינר במסלול האקדמי - המכללה למינהל, ניתן לראות במגוון פסקי דין של דנציגר הדים לעובדה שהוא הגיע משורות המקצוע. כך, בפרשת חיים קורפו (ע"א 8854/06) הוא פסק כי עורכי דין זכאים ל"פיצויי ציפייה" מלקוחות, במקרה שהלקוח הפסיק את ההתקשרות עמו שלא בתום-לב. "דנציגר פתר בעיה גדולה שהיתה לעורכי דין כשלקוחות היו מפסיקים את ההתקשרות", אומרת זר-גוטמן, "הוא נתן מענה לבעיה גדולה שהיתה לעורכי דין, בעיקר בתחום המקרקעין שבו התשלום מגיע תמיד בסוף התהליך".

במקרה אחר הביע דנציגר את עמדתו כי בניגוד לעמדת מוסדות האתיקה של לשכת עורכי הדין, יש לקבוע כי לעורך דין לעולם אסור להימצא בקשר מיני עם לקוח או לקוחה שהוא מייצג (עמ"מ 1652/08).

בפסק דין שלישי הצטרף דנציגר לעמדה ולפיה עורכי דין חסינים מפני תביעות לשון הרע בגין דברים שהם אומרים במהלך דיון בבית המשפט (רע"א 1104/07). אלא שלדברי זר-גוטמן, בלשונו העדינה התווה דנציגר את הפתרון לבעיית לשונם המשתלחת של עורכי הדין: "דנציגר מכיר מקרוב את הבעיה של תרבות הדיון, ואומר שמי שצריך לטפל בזה הם מוסדות הלשכה בכלים משמעתיים, ובנוסף הוא כותב שהפתרון נמצא בידי בית המשפט עצמו. כבעל ניסיון כעורך דין הוא יודע שהמפתח הוא בידי השופטים".

פסיקה מרכזית

* דיני חוזים:

אל לו לבית המשפט להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא ראו לנכון לכלול אותם בחוזה, ואפילו משוכנע הוא שכך מחייב השכל הישר וההיגיון הצרוף (ע"א 8836/07).

הקפדה דווקנית על לשון החוזה מקום שההקפדה אינה נחוצה, שיש בה להכשיל את הגשמתו, עשויה להוות הפרת עיקרון תום-הלב (ע"א 1966/07).

* דיני נזיקין וביטוח:

את תקנות ההגנה המנדטוריות המאפשרות הפקעת קרקעות יש לפרש כיום לאור הזכות החוקתית לקניין, כמכילים לקונה בדבר הזכות לפיצוי, ולא הסדר שלילי (ע"א 2281/06).

* משפט מסחרי:

ייתכנו מצבים שבהם ניתן יהיה להכיר בהעברת מניות גם בהיעדר אחד השלבים הפורמליים בהליך (ע"א 314/07).

כאשר קיימים מקורות אחרים המאפשרים הטלת אחריות אישית, כדוגמת דיני הנזיקין בענייננו - יש להעדיף את השימוש באותם מקורות על פני השימוש בהרמת מסך (ע"א 313/08).

במצב שבו נשקלו כל השיקולים, ולא ניתן להכריע האם חופש המידע גובר או ההגנה על סוד מסחרי - יקבל ערך ההגנה על סוד מסחרי משקל רב יותר (עע"מ 10845/06).

* לשון הרע:

החסינות שממנה נהנים באי-כוח הצדדים בהליך שיפוטי מפני לשון הרע היא חסינות מוחלטת, ומטרתה למנוע מהם לרסן עצמם יתר על המידה (ע"א 1104/07).

* משפט מינהלי:

כשהרשות משתהה מעבר לסביר במימוש מטרת ההפקעה - תבוטל ההפקעה, והמקרקעין יחזרו לבעליהן המקוריים (עע"מ 1369/06).

אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע האם מועמד זה או אחר ראוי יותר לתפקיד, אלא לבחון האם החלטת השרים נגועה בשיקולים זרים (בג"ץ 1637/06).

גם כשחובת הדיווח מוטלת על התושב, ייתכנו נסיבות שאמורות להדליק "נורה אדומה" אצל הרשות המקומית והמטילות חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה (בר"מ 867/06).

* מאבק בפשיעה:

גם אם שופט הגיע למסקנה כי התביעה הוכיחה את האישום מעבר לספק סביר, הוא רשאי להאזין לצו מצפונו ולזכות את הנאשם (ע"פ 7401/07).

כדי להרשיע בשוד ולא בגניבה יש להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין יסוד האלימות לבין יסוד הגניבה (ע"פ 1160/09).

מדובבים המדברים באוזני חשוד סרה בעורך דינו ומניאים אותו מלהיוועץ בו, פוגעים בזכות ההיוועצות של החשוד ועשויים להביא לפסילת הודאתו (ע"פ 1301/06).

* דיני ראיות:

לבית המשפט יש סמכות לפסול ראיות הפוגעות בזכותו של החשוד להליך הוגן כבר בשלב החקירה המשטרתית (רע"פ 851/09).

בתיקים של עבירות מין במשפחה יש חשיבות מיוחדת להתרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות העדים (ע"פ 10102/07).

* דיני בוררות:

פסק בוררות המנוגד לפסק דין חלוט של בית משפט, נוגד את תקנת הציבור ודינו בטלות (רע"א 10487/07).

יש לפרש בצמצום את עילות ביטול פסק בורר שבחוק הבוררות, מתוך רצון לחזק את מעמדו של פסק בורר כהכרעה סופית ומחייבת (רע"א 470/08).

במקרים שבהם חלה אמנה בינלאומית שישראל צד לה, הכוללת הוראה בדבר עיכוב הליכים - סמכות בית המשפט בסוגיית עיכוב הליכים תופעל על-פי הוראותיה של האמנה ובכפוף להן (רע"א 1817/08).

* העליון, הכנסת והממשלה:

משהחליט נשיא המדינה להעניק חנינה לנאשם, מוטלת חובה על שר המשפטים לחתום חתימת קיום, גם אם איננו מסכים להחלטה (בג"ץ 10021/06).

רזומה

זה 3 שנים מכהן עו"ד ד"ר יורם דנציגר (57) בבית המשפט העליון. מי שהיה שותפו של ד"ר דורי קלגסבלד במשרד היוקרתי שהקימו השניים, ושנחשב משרד מוביל בתחום המסחרי, סיפר לפני חודשים אחדים כיצד השתנו חיי היומיום שלו בעקבות המינוי לערכאה הבכירה: ממי שכל ימיו היה עצמאי, הפך דנציגר לשכיר, עובד מדינה; וממי שהיה רגיל לבלות במיטב המסעדות בתל-אביב, הוא מוצא עצמו כיום מחמם לעצמו כל יום את ארוחת הצהריים שהביא עמו מהבית, במיקרוגל בלשכתו, בכלים חד-פעמיים.

דנציגר עשה את לימודי המשפטים באוניברסיטת תל-אביב, סיים בהצטיינות את התואר הראשון ובהצטיינות יתרה את התואר השני. את לימודי הדוקטורט עשה באוניברסיטת לונדון, בתחום התאגידים, ולאחר קבלת התואר שב ארצה והחל ללמד בפקולטה למשפטים קורסים בתחום דיני החברות. לאורך השנים פירסם מאמרים משפטיים רבים בתחום התאגידים, וכתב את הספר "הזכות למידע אודות חברה" שיצא לאור בשנת 2000.

במקביל החל את פעילותו הציבורית, ובמסגרתה היה חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח וייסד את סניף תל-אביב של האגודה.

מינויו לעליון הוא כמעט יד המקרה: כשראש לשכת עורכי הדין הקודם, עו"ד שלמה כהן, החליט ב-2006 שלא לרוץ לקדנציה נוספת, התכונן דנציגר להתמודד במקומו, ואולם אחרי תאונת הדרכים שבה היה מעורב שותפו למשרד קלגסבלד, הרשעתו ושליחתו למאסר, פרש דנציגר מהמירוץ כדי להתרכז בענייני משרדם. זמן קצר אחר כך מונה דניאל פרידמן לשר המשפטים, והחליט למנות לעליון עורכי דין מהשוק הפרטי; דנציגר זכה במינוי יחד עם עו"ד חנן מלצר.