אנחנו זמניים פה

א.

סוכות. החג של הארעיות. לפני שבוע הזמינו אותי להיות מגיש מחליף בתוכנית רדיו. שעה אחת באופן חד-פעמי, לא משהו שצריך לכתוב עליו הביתה, לא משהו שמשלמים עליו, אבל כמובן התייצבתי מיד. כמו רבים אחרים גם אני חולם שתהיה לי תוכנית ברדיו, והזדמנות הבאה לידך - אל תחמיצנה.

אני מאוד אוהב לדבר ברדיו. במיוחד אני אוהב כשמתקשרים אליי מתוכניות בוקר כשהבית כבר ריק ואני סובב בו בתחתוניי ומרצה אל תוך השפופרת את משנתי בנושאים שונים. אני מספר על עניין התחתונים לא בשביל לתת לכן רעיונות, גבירותיי, אלא כדי לנטוע בלבבות את אחד מזרעי הפורענות החביבים עליי.

חשבו על כך: אם אני סובב בתחתוניי בצנעת דלת אמותיי ומדבר ברדיו על עניינים כאלה ואחרים, מי יתקע לי או לכם כף שגם מנכ"ל משרד האוצר, סגן הרמטכ"ל, הפרשן המדיני, הרב המכובד או סמנכ"לית השיווק המתראיינים באותה התוכנית ממש לא סובבים גם הם בתחתוניהם בין הסלון למטבח? כששר הביטחון, לדוגמה, מתראיין ברדיו ומזהיר מפני הסכנות שבדבר זה או אחר, האם לא ירגיע אתכם, חברות וחברים, לדעת שהוא בלי מכנסיים? כלומר שהמצב לא כל-כך נורא, כי אם המצב היה נורא אתם יכולים להיות בטוחים שהוא היה שם על עצמו משהו ורץ להתראיין בטלוויזיה.

פתח סוגריים. מדברים על הפערים בחברה, אבל היש זועק מהפער הספציפי הזה בין מאות אלפי האנשים העמלים, הישובים לבושים במכוניותיהם, תקועים באיזה פקק מיותר בדרך לעבודה ומאזינים לרדיו, לבין כל אלה שמסתובבים להם בתחתונים בבית ומספרים להם מה צריך לחשוב על כל מיני דברים? סגור סוגריים.

ולכן, אילו הייתי שר התקשורת של מדינת ישראל הייתי מוציא הנחיה גורפת, אולי אפילו יוזם חוק יסוד, שיחייב את כל השדרים לשאול על התחלת הראיון לא "מה שלומך" אלא "מה אתה לובש". ככה נדע איך להתייחס לדברים.

ב.

אבל באותו היום האמור לא דיברתי בטלפון. הזמינו אותי לתחנה, אז התלבשתי. ואפילו יפה. די נהניתי בסך-הכול. אבל מה שהכי הסב לי הנאה היה העובדה שאיך שזה נגמר - זה נגמר; ולא נשאר מזה שום דבר. עבורי, כאדם שכותב בעיתון, היה בדבר קסם נהדר. תוכנית ברדיו היא לא דבר שאתה מחזיק ביד, לא דבר שנשאר שבועיים בבית, נאגר לערימות; תוכנית ברדיו היא לא דבר שאתה צריך לשים אותו בשקית ולזרוק לפח הכחול.

היא לא דבר שאתה יכול להאזין לו מחדש (כן, אני יודע, חלק מהתוכניות עולות לרשת, אבל לא אתן לזה לקלקל את התיאוריה) או לעלות לראש הפסקה. תוכנית רדיו היא דבר שאתה לא יכול, כמו שאומרת הקלישאה המקסימה מכולן, לעטוף בה דגים. אשר לי, הייתי מאושר יותר מהמאושר באדם אילו הייתי רואה מאמר שלי עוטף דג. אולי הייתי צריך להיוולד כמה שנים קודם.

זה בצד הצורך. אבל זה אותו הדבר גם בצד המייצר של הרדיו. מילה שנאמרה אין לה כפתור מחק, אתה לא יכול לגזור ולהדביק או לשכתב מחדש משפט לא מוצלח. יצאה מילה מהפה? דבר לא ישיבנה. יש בזה משהו מלחיץ. בהתחלה אתה ממש מפחד להגיד משהו. אחרי 54 דקות התרגלתי, ואז הסתיימה התוכנית. הכותב בעיתון והשדר ברדיו מתעסקים אולי שניהם במילים, אבל איזו התעסקות שונה היא זו!

בעוד הראשון חוצב אותן מאיזה סלע בנשמתו ומסתת אותן לכדי משפטים ופסקאות, האחרון מלהטט בהן כקוסם, שולף ומפריח אותן לאוויר כאילו היו בועות סבון. מובן שאין פה כדי לקבוע עבודתו של מי קלה יותר או תפקידו של מי חשוב יותר. אני מקנא באנשים שיכולים לעשות את שני הדברים במקביל. אני בקושי אחד מהם מצליח לעשות. אבל מאחר שאני בן אדם, אני תמיד מעדיף את מה שאין לי.

כשמדברים על קסם הרדיו רבים מציינים את האינטימיות בין היושבים משני צדדי השידור. אבל האינטימיות היא רק תופעת לוואי של הדבר האמיתי: הארעיות. רגע היא פה ורגע היא איננה. רגע שעבר לא יוחזר.

יותר חג סוכות מזה?

אז קחו טיפ ממני: חסכו מעצמכם את כל העניין עם הסכך ועם הקישוטים ולכו תגישו שעה ברדיו.

ג.

חג סוכות. האמת, כבר כשהייתי ילד אף פעם לא ממש הבנתי את החג, ואף פעם לא הצלחתי באמת להתקרב אליו. פסח אני מבין - חוגגים את החירות, וחירות היא דבר שיש לחגוג אותו. פורים אני מבין - עמדו עלינו לכלותנו ואנחנו נתנו להם בראש, והחיים הם דבר שחובה לחגוג אותו. יום כיפור אני מבין - יחסים בין אדם לחברו הם דבר הדורש בחינה. כמעט בכל חג אני מצליח למצוא את עצמי, אבל בסוכות אני מרגיש קצת מוזר.

מעבר למוטיב החקלאי ולמוטיב של זיכרון היציאה ממצרים אנחנו אמורים לחגוג את הארעיות, אבל מה יש פה לחגוג בדיוק? את העובדה שאנחנו כאן לזמן קצר, חסר משמעות? את הידיעה שלכל דבר יש סוף וששום דבר לא קבוע? לא יודע מה איתכם, אני לא ממש רואה פה סיבה למסיבה. מצד שני, חשוב לציין שלא מדובר גם בסיבה לעצבות. הארעיות היא פשוט כל מה שיש.

אבל זה לא רק זה. אומרים לי: לא חוגגים - מציינים. כלומר זוכרים. ובכן, זה לא פחות מוזר בעיניי. איך אפשר לשכוח את הדבר הזה? עבורי, ההבנה שהכול ארעי היא הכי בסיסית. היא בכל מקום, כל הזמן. היא כוח טבע, ממש כמו הגרביטציה. היא אבן הפינה של הפילוסופיה שלי. זה כמו שיהיה חג שיציין פעם בשנה את הצהריים.

הארעיות, אם תרצו, היא הדבר היחיד שקבוע. לבד מהמוות, שהוא ההפך הגמור מארעיות.

קחו עוד טיפ ממני: אם זה משתנה - זה בחיים.

ד.

עוד סיבה למה אני לא כל-כך אוהב את סוכות. חילונים רבים, כשהם באים להסתלבט על הדתיים, אוהבים למנות המצאות כמו שעון שבת ומעלית שבת כדוגמאות לאיך הדתיים מתחמנים את אלוהים, כביכול. אבל לי, כמי שגדל בבית דתי, זה אף פעם לא הפריע.

אם כבר, מה שהפריע לי היו ההמצאות לסוכות, כמו סכך נצח או סוכה לנצח. קודם כול, נראתה לי טיפשית העובדה שמצמידים את המילה נצח למועד החוגג את ההפך הגמור ממנו. גם העובדה שבכל שנה מוציאים את אותם הקישוטים מאותה המזוודה הציקה לי.

אבל זה לא הפריע לי בגלל מה שחילונים יכולים לכנות "לתחמן את אלוהים"; להפך, אני חושב שלתחמן את אלוהים (ואני בכלל מאמין שאין אלוהים) זה הדבר הכי דתי שיש, הכי בריא שיש, וכמובן הכי יהודי שיש. מלבד זאת, תמיד האמנתי שחובתו של אדם היא להפוך את חייו לקלים יותר.

לא. סוכות הנצח והסכך לנצח הפריעו לי מפני שהם היו עבורי ההוכחה לכך שיהודים דתיים, לפחות אלה שבקרבם גדלתי, לא באמת יכולים לקבל ולהפנים את רעיון הארעיות. שכל החג הזה הוא קצת חירטוט. זה לא תחמון בפרטים הקטנים, כמו מעלית שבת, זה תחמון עמוק יותר, שנמצא ממש בבסיס של החג.

אולי זה משום שניפחו להם את השכל קצת יותר מדי עם "עם הנצח". אולי, ברובד העמוק יותר, הם חשים שמדובר בחג שהוא מעין כפירה בעיקר: הרי אין דבר רחוק יותר מהרעיון של האלוהים כמו הרעיון של הארעיות. שני הרעיונות אפילו נוטים לבטל זה את זה.

כי להאמין בארעיות - בארעיות אמיתית, לא איזו סוכה להרכבה ב-120 שקלים בחניון של הבניין - זה להאמין שאין אלוהים.

 דרור פויר

הרהור

מה יש פה לחגוג בדיוק? את העובדה שאנחנו כאן לזמן קצר? שלכל דבר יש סוף וששום דבר לא קבוע?