בימים של שקט מבחינת ביטחונית - המצב השכיח בשנים האחרונות - רגילים להתמקד אצלנו בעיקר בהשפעתו על המשק הישראלי. אבל, באופן מובן גם הרשות הפלסטינית נהנית מהשקט הזה, בשל הפחתת המחסומים, הגידול במספר הפועלים שמגיעים לעבודה בישראל (כ-50 אלף) ויותר סדר ששורר ברחובות עריה.
ואכן, הגדה המערבית נהנית מתנופה כלכלית בשנים האחרונות: בורסה בשכם, העיר החדשה רואבי (גבעות) שנמצאת בבנייה, ובסופי שבוע נוהרים לכפרי הגדה קרובי המשפחה מהקו הירוק. אגב, ריבוי השלטים בעברית בכפרים אלו מלמד כי מעבר ליחס העוין בין המתנחלים לפלסטינים, שבולט לעין, מתחת לפני השטח מתקיים דו-קיום, לפחות מבחינה כלכלית.
אף שבאופן רשמי דחתה הרשות את הנוסחה של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בדבר "שלום כלכלי", היא בהחלט נהנית ממצב זה, בוודאי בהשוואה למצב בעזה הנשלטת בידי חמאס מאז ההפיכה ב-2006.
כשבגדה נרשמה ב-2009 צמיחה של 8%, האבטלה יורדת וחלה עלייה בתוצר לנפש, בעזה, שעדיין מתאוששת ממבצע "עופרת יצוקה", האזרחים נאנקים תחת 37% אבטלה. כך, הפלסטיני מהרחוב חש באופן יומיומי את התועלת של השלום, או לפחות השקט, ואת המחיר שגובה מצב הלחימה עם ישראל.
הישגים שבריריים
לכלכלה הפלסטינית בגדה יש עוד הרבה לאן להתקדם. היא ריכוזית, מונופוליסטית, והשחיתות בה רבה. היא גם פרימיטיבית להפליא - חלקה הגדול עדיין מבוסס על חקלאות, וגם היתר מורכב בעיקר ממפעלים קטנים, מחצבות אבן, פחחיות ועוד. גם העובדות לפיהן ילדים רבים מועסקים בגדה בעבודות קשות ורוב הקשישים לא נהנים מפנסיה, מזכירות מצב של עולם שלישי.
ואל לנו לשכוח, שאם לישראל תורם סיוע החוץ האמריקני, אצל הפלסטינים סיוע החוץ הוא רכיב קריטי לקיומה. כלומר, ספק עד כמה הכלכלה בגדה הייתה פורחת עם קצת פחות דולרים מארה"ב, שאגב תורמת לפלסטינים הרבה יותר מכל מדינות המפרץ הפרסי גם יחד. גם כסף שהובטח ממדינות ערב לא זורם, ובהיעדרו מעיק במיוחד גירעון שרובץ על הרשות בסך 500 מיליון דולר.
לא לחינם גרר ראש הרשות, אבו מאזן, את רגליו עד שהתרצה ונכנס למו"מ לשלום עם ישראל. הסיבה היא במידה רבה כלכלית. הניסיון האזורי מלמד, כמו למשל בשנת 2000, שכישלון במו"מ עלול להביא לגל חדש של אלימות, כזו שתוריד לטמיון את כל הישגי הכלכלה הפלסטינית מהשנים האחרונות.