למדנו מה זה סתם, ונעלבנו

הזיכרון המוחשי ביותר שלי ממלחמת יום-הכיפורים הוא של אחי מטלפן הביתה מבית-החולים להודיע שנפצע. זה היה בשבוע הראשון של המלחמה, אחרי שידיעות על הרוגים החלו להגיע לבתים רבים בשכונה, ואמי שמחה כל-כך לשמוע אותו עד ששכחה לשאול אותו איפה נפצע.

רק כמה ימים קודם לכן, נסענו, לחינם, לבקר אותו בבסיס האימונים בדרום. כשהגענו לשם הודיעו לנו שכל הגדוד הוקפץ צפונה בגלל כוננות. המשפט הזה הדהד לימים באוזניי כששמעתי על "המחדל המודיעיני": אם שבוע לפני פרוץ הקרבות העלו כוחות שריון לרמת הגולן, איפה כאן ההפתעה?

המראה הבא היה אולם ענק בבית-החולים רוטשילד בחיפה. עשרות מיטות, אם לא מאות, מלאות בבחורים צעירים, ניצולים: פצועים קל עד בינוני, חלקם אפילו לא מופיעים בסטטיסטיקות הרשמיות של המלחמה ההיא.

מלחמת יום-הכיפורים היא קו פרשת המים עבור לא מעט ישראלים. מדינת ישראל של לפני המלחמה לא תדמה עוד לזו שאחריה. בכל פעם שאנחנו מזדעזעים מדלות החומר האנושי בצמרת הפוליטית, ושואלים את השאלה השחוקה: "למה אין אנשים טובים בפוליטיקה?" אפשר למלחמה שהבריחה את האנשים הטובים ביותר מהרצון להיות חלק מהציבוריות הישראלית.

 למדנו מה זה סתם, ונעלבנו / איור טל אביב

המדהים מכול הוא, שהמילה האחרונה טרם נאמרה: לא כל הפרוטוקולים נחשפו, ומה שלא נחשף, קל וחומר מה שלא נכתב, מספר סיפור מפחיד, סיפור על שקר גדול וחקירה-מטעם, שלא הייתה מביישת משפטי ראווה שהכרנו במשטרים אחרים. ההפתעה שלא הייתה, זו שנתקבעה כאקסיומה, הייתה לעלה התאנה הגדול ביותר בדברי ימי מדינת ישראל.

היטיבה לסמל את רוח הדור ההוא "כוורת", ששרה אחרי המלחמה: "נתתי לה חיי, ירדתי על ברכי, האמינו לי כולם - למדתי מה זה סתם, ונעלבתי".

הממסד לא הבין שהבדיחה היא עליו - ושלח אותם לאירוויזיון. אנחנו חייכנו, עד שתפסנו שהבדיחה היא עלינו. מאז, אנחנו והמדינה קצת ברוגז, וזה עוד לפני ששמענו עד תום את הסיפור האמיתי, זה שמתגלה כחמור יותר מכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים.

 למדנו מה זה סתם, ונעלבנו / איור טל אביב