"בקשה זו... מעלה את נושא הפיקוח על העמותות, ובמיוחד אלה הזוכות להקצבות מרשויות המדינה ונהנות מכספי ציבור. יחד עם זאת, קצרה היריעה מלחבוק את הבעיות והכשלים בניהול עמותות, ואין אף מקום לעשות הכללות. נציין רק כי בשנים האחרונות חל שיפור, ורשם העמותות יזם ויוזם בדיקות במטרה להביא את העמותות לתפקוד תקין".
כך פתח שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא, את דיונו בבקשתם של מפרק עמותת "יעלה ויבוא" ושל רשם העמותות לחייב את יו"ר העמותה, הרב פנחס לוי, באופן אישי, להשיב לעמותה שבפירוק את שווי הנכסים שהוצאו ממנה במסגרת התנהלותו הבלתי ראויה בניהולה.
מדובר בעמותה, אשר הרב לוי היה אחד ממייסדיה, ואשר במסגרת חקירות שונות שהתבצעו בה מטעם רשם העמותות ומטעם משרד הדתות, התגלו בה אי-סדרים כספיים שונים ומשונים.
אף שבפני השופט שפירא ניסה הרב לוי להטיל את האחריות על אדם אחר, וטען כי הוא עצמו לא היה דמות מרכזית בעמותה וכי הוא עסק בענייניה הרוחניים והחינוכיים, התברר כי לא אלה היו פני הדברים. הוכח כי במרבית שנות קיומה היה לוי מורשה החתימה בעמותה, לעתים לצד אנשים חסרי כל קשר אליה, ולעתים לצד בני משפחתו. לוי עצמו היה חתום על כל השיקים שנמשכו על-ידי העמותה.
אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד
לוי חתם גם על כל הדו"חות הכספיים של העמותה, ובני משפחתו שימשו בצמתים הכלכליים החשובים שלה. חתניו היו חברי ועדת הביקורת. בתו שימשה כמנהלת החשבונות וכאשת הקשר עם רואה החשבון של העמותה, והיתה מבעלי השכר הגבוהים בה. בנו של לוי שימש מורשה חתימה בעמותה, ורעייתו עבדה בסניף הבנק בו נוהל חשבון העמותה.
בפני שפירא הוכח כי מחשבונה של העמותה שולמו פוליסות פרט של הרב לוי ושל רעייתו. "פוליסת פרט", היינו, פוליסה פרטית של מבוטח בחברת ביטוח, המיועדת לכל אדם המבקש לרכוש חיסכון והמשמשת כמעין תוכנית חיסכון. פוליסות אלה נפדו על-ידי הרב פנחס לוי ורעייתו, אך הכספים לא הושבו לעמותה. זאת חרף העובדה שרעייתו של לוי מעולם לא היתה בעלת תפקיד כלשהו בעמותה.
מפרק העמותה, עו"ד אמיר שושני, הוסיף והוכיח כי בתקופת כהונתו של הרב לוי כבעל תפקידים בעמותה נרשם ויתור על הלוואה בסך כ-300 אלף שקל, וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת, והועברו ממנה ללא תמורה נכסים כאלה ואחרים.
במהלך השנים התנהלו חקירות שונות, מטעם רשם העמותות ומטעם משרד הדתות, ובכולן עלו ממצאים דומים וחמורים. בין היתר עלה חשד ממשי לזיוף חתימות ומסמכים, ונקבע כי רישום פעולות חשבונאיות נעשה שלא כדין, כי לא בוצעו פעילויות על-פי מטרות העמותה, כי רישום הלוואות בין העמותה לעמותות קרובות לה נעשה באורח בלתי תקין, כי חברי ועד נמצאו כ"אנשי-קש" שמילאו אחר הוראותיו של הרב לוי ועוד ועוד. חגיגה.
לאור כל אלה, טענו המפרק ורשם העמותות, כי יש להפעיל את הוראת החוק המטילה אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד, אשר השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של התאגיד, או שבעת ניהולו נהג מתוך כוונה לרמות את נושיו.
בקבלו את הבקשה קבע השופט שפירא קביעות חמורות ביותר בנוגע להתנהלותו הקלוקלת של הרב לוי.
לצד טענתו, שנדחתה, שלפיה הוא כלל לא היה בעל תפקיד מרכזי בעמותה, טען הרב לוי כי התביעה התיישנה. לטענתו, מאחר שהליקויים שהתגלו החלו בשנת 1996 - הרי ההליך הנוכחי, שנפתח בשנת 2007, לוקה בהתיישנות.
שפירא דחה טענה זו. "האם חלה התיישנות במקרה של הליך חדלות פירעון כאשר מתמנה לתאגיד מפרק זמני או מפרק קבוע", הציג את הסוגיה בה היה עליו להכריע. על-פי החוק, כאשר עילת התובענה היא תרמית או הונאה מצד הנתבע - תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או ההונאה. כמו כן, כאשר נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, וזאת מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן - תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
"המפרק הינו זרועו הארוכה של בית המשפט, ולפיכך 'חף הוא מכל ידיעה אמיתית או קונסטרוקטיבית בדבר מעשיהם של נושאי משרה שסרחו'", אזכר שפירא. "לכאורה מינויו של בעל תפקיד מטעם בית משפט הינו, באורח ברור, מאורע הפותח את מירוץ ההתיישנות", הוסיף ואזכר. "יוצא אפוא שתחילת מירוץ ההתיישנות בתובענה של מפרק כנגד נושא משרה בתאגיד מתחדשת מיום מינויו", סיכם שפירא את אלה.
הוא הוסיף ואזכר את ההלכה שלפיה "שעה שמתעורר חשד אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד), ייחשב כ'קצה חוט' המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ", שעל-פי הוראות החוק האמורות.
פיזור תפקידים בין בני משפחה
משהוכח בפניו כי רק בשנת 2001 החל להתגלות "קצה חוט" בנוגע לאי-הסדרים עליהם התבססה הבקשה, קבע שפירא כי מאז לא חלפו 7 שנים, והתביעה לא התיישנה.
"הרב פנחס לוי היה נושא משרה בעמותות בתקופות כמפורט בדו"חות, ופעל באופן בלתי תקין תוך הפרת חובת האמון כלפיהן", אחז שפירא את השור (את הרב) בקרניו. "המשיב דאג להסוות את פעולותיו על-ידי פיזור תפקידים בין בני משפחתו", הוסיף.
הוא המשיך והתייחס לחובות האמון החלות על עובדי ציבור. "בידיו של אדם הופקד אינטרס של אחר, אשר על הפעלתו הוא אמון... קיים החשש כי כוח ללא פיקוח וריסון יביא לידי שימוש לרעה באותו כוח. מטרתם של כללי האמון היא, בין השאר, ליצור פיקוח ולהטיל ריסון על בעלי הכוח בהפעלתו של הכוח... בידי עובד הציבור הופקד כוח, וניתנה לו סמכות.
"השימוש בכוח זה והפעלתה של סמכות זו לא באים לשרת את ענייניו של עובד הציבור, אלא את האינטרסים שהכוח והסמכות באו להגשימם... רשימת המצבים, בהם קיימים יחסי אמון, אינה סגורה, והריהם מתקיימים 'במגוון רב של יחסים משפטיים'... אחד מאותם יחסים משפטיים הוא זה הקיים בין המנהל לבין החברה. המנהל שולט בחברה. הוא מנהל את ענייניה כלפי פנים וכלפי חוץ. כל אלה מחייבים כי בצד הכוח תעמוד אחריות, שכן כוח ללא אחריות סופו שרירות".
השבה ופיצוי
לאור דברים אלה, ולאור זאת שנקבע כי הרב לוי הפר את חובת האמון כלפי העמותה, ראה שפירא לעסוק בתרופה העומדת לעמותה. "הסעד צריך שיהלום את החובה, והתרופה צריכה להלום את ההפרה", אזכר. "המנהל חייב להעמיד לרשות החברה כל אותם כספים שהיא הפסידה כתוצאה צפויה מהפרת חובתו כלפיה", הוסיף ואזכר.
לדבריו, "ניתן לנקוט לעניין זה לשון 'השבה', אם כי המנהל אינו משיב מה שקיבל מהחברה, שכן לעתים כספי החברה מועברים ישירות לצד שלישי, בלא שהמנהל קיבל דבר. ניתן לנקוט לעניין זה לשון 'פיצוי', אם כי המנהל אינו מפצה את החברה על מעשה נזיקין שביצע כלפיה, אלא מביא לידי כך שיושבו לה כספים שהוציאה בגין הפרת חובת האמון שלו כלפיה", המשיך שפירא אודות ההלכה הרלבנטית.
"מר פנחס לוי הפעיל את כל העמותות הנ"ל כיו"ר העמותות וכמורשה חתימה, ואף העמיד 'אנשי-קש'... לסייע לו בהצגת מצג-שווא כי העמותות מתנהלות על-פי מינהל תקין, וכך יוכל לקבל הקצבות במליוני שקלים שהועברו לעמותות הנ"ל לאורך השנים", סיכם שפירא מתוך דו"ח רשם העמותות.
שפירא מצא את הרב לוי אחראי באופן אישי, וחייב אותו לשלם לעמותה את מלוא שוויים של הנכסים שניטלו ממנה בגינו שלא כדין. (פר"ק 4040/07).