ללמוד מבן אנד ג'ריס

התוצר הלאומי הגולמי צומח והולך, אז למה יותר ויותר אנשים מתקשים לגמור את החודש?

לפני כמה שנים אירחה עמותת מעלה את ג'רי מהצמד בן אנד ג'ריס. כן, זה ממותג הגלידה המוביל, מהחברה המצליחה, ממקדמי הרעיון של חברות עם אחריות חברתית. בדברי הפתיחה שלו אמר ג'רי, שמבחינתו מי שבונה את הבניינים הכי מונומנטליים הוא זה שצריך לשאת באחריות החברתית.

פעם זה היה הממסד הדתי - החל מבית המקדש והאקרופוליס, דרך הכנסיות המרשימות הפזורות בכל רחבי אירופה; אחר-כך היו אלו הממשלות - החל בגבעת הקפיטול, דרך הקרמלין במוסקבה. לפחות במאה השנים האחרונות המסר מהמדד הזה ברור - החל בוול סטריט בניו-יורק וכלה באחד העם בתל-אביב.

די מפתה לאמץ דפוס מחשבה זה כשמסתכלים על נתוני העוני ועל הפערים הכלכליים הגדלים במקומותינו. מנתוני מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל עולה, כי ההוצאות על שירותי הרווחה של ממשלת ישראל גדלו מ-23.7% מסך ההוצאה הממשלתית בשנת 1970 ל-36.9% מסך ההוצאה הממשלתית בשנת 2010. ההוצאה גדלה הן אבסולוטית והן כאחוז מסך ההוצאה הממשלתית; ולמרות זאת, ממדי העוני לא רק שאינם קטנים אלא אפילו גדלים בפרספקטיבה של 1970 ועד היום.

האם ניתן ללמוד משהו מסל השירותים החברתיים עליו מדווחת הממשלה?

מהשוואת סל השירותים החברתיים עליו מדווחת הממשלה בין 1970 ל-2010, נראה שהשינוי העיקרי שחל הינו גידול משמעותי בהוצאה על ביטחון סוציאלי על חשבון סל הרווחה, הקליטה והשיכון.

בתקופה שבה עלות הדיור מרקיעת שחקים, העובדה שהמדינה איננה דואגת יותר להוצאות השיכון של תושביה העניים עוזרת להבין איך למרות שהתקציבים גדלים יש יותר ויותר אנשים המתקשים לסיים את החודש.

אם הממשלה לא עושה עבודה כל-כך טובה, מי צריך לקחת אחריות?

למרות שבן אנד ג'ריס נוקטים באסטרטגיה "נאה דורש, נאה מקיים", שאר העולם העסקי בארה"ב לא הרים את הכפפה: ב-2009 הסתכמה הפילנתרופיה בארה"ב לכ-304 מיליארד דולר, באופן די מפתיע 75% מזה הגיעו מאנשים פרטיים ורק כ-4% הגיעו מחברות.

מי שהרים את הכפפה באפקטיביות יחסית הם דווקא 34 הטייקונים בארה"ב, שהכריזו כי בכוונתם לתרום לפחות חצי מהונם לצדקה. במדינת ישראל, לעומת זאת, בינתיים הציבור הוא זה שתומך בטייקונים, לפחות בהסדרי האג"ח שלהם.

מכיוון שנראה שאף מגזר לא מצליח לעמוד באחריות לבדו, ייתכן ששילובים מוצלחים יותר בין המגזר הממשלתי, החברתי והעסקי יניבו תוצאות טובות יותר. לדוגמה, יש מספר חברי כנסת ועיתונאים שחושבים שהפתרון לפערים הסוציו-אקונומיים הינו ביצירת מגבלות על עושר, יש שחושבים שהדרך לטפל בעוני הוא בהגדלת ההכנסה של העניים.

נדמה, שאיזשהו שילוב בין יצירת מדרגת מס שתגביל את ההכנסה שהעשירים ביותר לוקחים הביתה, מס הכנסה שלילי למפרנסים שמספר הנפשות התלויות בכושר ההשתכרות שלהם גדול יחסית, וטיפול הדרגתי וזהיר בשכר המינימום - עשוי להניב תוצאות שהמגזר הממשלתי לבד או העסקי לבד לא היו יכולים להשיג.

דוגמה להצלחת שיתופי פעולה כאלה יכולה לבוא מהטיפול הממוקד במגזרים שמובילים את הסטטיסטיקה השלילית, דהיינו המגזר החרדי והמגזר הערבי. בשני המגזרים הללו המאמץ משולב - יש תקציבים ממשלתיים, יש גיוס של עמותות העוסקות בהכשרה ובהשמת עובדים, ויש עסקים המוכנים לקחת סיכון ולשלב עובדים אלה במערכותיהם. התוצאה של המאמצים הללו באה לידי ביטוי בגידול שחל במספר המועסקים במשק. אף שהוא הדרגתי, קו המגמה ברור ומתמיד בכיוון הנכון של שילובם בתעסוקה, ואולי דרך זה גם בחברה.

עוד נקודה חשובה בדרך לשיפור הינה סוגיית המדידה.

בן אנד ג'ריס היו שותפים פעילים בהחלת המושג Double bottom line, קרי מדידה של ההישגים החברתיים במקביל למדידת ההישגים הכלכליים על-ידי חברות עסקיות. הגיע הזמן, לדעתנו, שגם ברמת המשק והמדינה תהיה מדידה מסודרת של ההישגים החברתיים במקביל לכלכליים. אם לצד התוצר הלאומי הגולמי היה גם מדד עשייה חברתית, שהיה בוחן עד כמה השתפרנו בכל שנה, ייתכן שהיה קל יותר לנהל את החזית החברתית, לבחון שיפורים והישגים אמיתיים ולא רק תיאורטיים.

הכותבת היא סמנכ"ל פיתוח עסקי בבית ההשקעות IBI