כמה תשלמו עבור הכותרת הזו?

אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלי www.theothersideblog.com

שאלה: כמה רחוק יילך היום חבר כנסת כדי לקבל כותרת גדולה?

תשובה: רחוק ככל שיידרש.

אני מדברת, מן הסתם, על ח"כ עינת וילף ועל היוזמה המקסימה שהיתה לה השבוע להוציא את תמונתו של יצחק רבין מבית מפלגת העבודה, כי למה להיצמד להיסטוריה כשאפשר להתחיל מחדש.

אני מדברת, מן הסתם, על חוסר הטקט המטורף לא רק ביוזמה המכוערת - אלא גם בעיתוי: יום לפני יום הזיכרון ה-15 להירצחו.

 עינת וילף עינת ווילף מפלגת העבודה / צלם: רמי זרנגר

כולם יודעים מי היא

האמת? וילף שיחקה אותה. היא קיבלה בדיוק מה שרצתה. תראו איזו מוצלחת היא - חברת כנסת כל-כך טרייה, וכבר אין אדם אחד במדינה שלא יודע מי היא.

אז מה אם היא בינתיים לא ממש עשתה שום דבר משמעותי עבור הפרסום הזה? מה זה משנה? היא רצתה חשיפה, היא רצתה שכולם יידעו מי זאת עינת וילף, במיוחד אם במקרה פספסו לפני כמה שבועות את "פסטיבל האנטי-ריכוזיות" שלה - והיא קיבלה בדיוק את זה.

לא רק הכותרת, אלא גם גל התגובות שבאו אחר-כך - החל במכתבו הזועם של רני רהב שיצא בתפוצת נאט"ו לכל כלי התקשורת, וכלה בכל מיני מאמרים ותגובות שפורסמו לאחר מכן (כן, כולל זה שלי).

השאלה שלי היא מה מסמלת דרכה של חברת הכנסת הצעירה והשאפתנית, ואולי היא מסמלת משהו שכולנו חוטאים בו.

לפעמים נדמה כי מרוב שאנחנו אבודים, אין לנו כבר שום מושג מאיפה באנו. אין לנו שום מושג מה חשוב לזכור ומה עדיף לשכוח, מהי מורשת, מהי מסורת, ולהבין שאלה הם היסודות שעליהם עומדת מדינה. מדינה נורמלית, כלומר. זה קצת מזכיר לי את קריאתו ההזויה של עמוס שוקן מלפני כמה שנים להחליף את ההמנון הלאומי, אלוהים זוכר למה.

הפכנו למדינה שכל הזמן רוצה לעשות ריסטארט. בואו נתרענן, בואו "נרפרש", בואו נמצא איזה משהו חדש כי הכול פה נורא משעמם, בואו נעשה קצת רעש כי היה שקט מדי ב-20 השניות האחרונות, בואו נילחם, ניכנס אחד בשני, נתווכח על שטויות, והכי חשוב - בואו נקבל כותרות.

נדמה כי לשום דבר לא נותר לנו כבוד. 15 שנה בלבד עברו, וכבר הדבר הכי סוער שקורה ביום הזיכרון ליצחק רבין הוא היציאה התורנית של וילף. אמנם התכתשויות מיותרות בין חברי סיעתו של רבין, אמנם דוגמה רקובה לחוסר כבוד למורשת, אבל - המון יחסי ציבור לוילף. האם זה מה שנותר מאיתנו? הורסים, מחרבים ודורכים על השברים כדי לקבל קצת פרסום אישי?

כרגיל, לתקשורת חלק גדול במשחק הזה. לא פחות ממחפשי הפרסום השאפתניים, גם התקשורת מחפשת את הכותרת התורנית שתיצור דרמה ועניין. גם היא לא ממש מתעניינת אם מי שעשה את הרעש אכן ראוי להתייחסות ממנה, או לא. גם היא לא ממש שואלת את עצמה מה בדיוק קרה לשאיפה לעשות משהו משמעותי באמת, שאולי בסופו של דבר גם יזכה אותך בכותרת.

היוצרות שלנו התהפכו. נדמה כי אין לנו שום עניין במעשה או במהות שלו - יש לנו עניין בכותרת, והיא זאת שמכתיבה את המעשה.

רבין נרצח לפני 15 שנה. מצד אחד מדהים כמה מהר עברו 15 השנים הללו, ומצד שני, תראו עד כמה השתנו הדברים במהלכן. רבין היה איש שבסופו של דבר, גם אם לא במתכוון, הקריב את חייו עבור הצ'אנס לשלום. האם זה דבר שהיה יכול לקרות גם היום?

עזבו להקריב חיים - מה עם סתם להקריב את הקמפיין העצמי עבור משהו בעל חשיבות לאומית?

מעניין מה חשב יצחק רבין בשניות האלה לאחר שנורה, השניות האחרונות בהן עדיין היה בהכרה. האם ידע שהוא עומד למות? האם חשב על ילדיו או נכדיו? האם הוא שאל את עצמו אם הדרך בה בחר היתה שווה את זה? האם הרגיש גאה בכך שימות עבור מדינתו או עבור השלום? האם הרגיש ששילם מחיר גבוה מדי על כך שהלך עד הסוף בדרך שבה האמין?

בואי נגיד ככה, חברת הכנסת האמביציוזית עינת וילף: אני בספק גדול אם הוא חשב שזה היה שווה את זה כי עכשיו תמונתו תהיה תלויה בחדר סיעת העבודה בכנסת. והוא ודאי לא חשב לעצמו "בוא הנה, אולי אני אמות - אבל לפחות ייצאו לי מזה אחלה כותרות".