"יכולתי להקים את החברה החדשה שלי בישראל, אבל העדפתי להקים אותה בבלגיה, בגלל תביעת הקניין הרוחני נגדי", כך אומר בראיון מיוחד ל"גלובס" רוברט טאוב, מייסד חברת אומריקס הישראלית ומנכ"לה עד למכירתה לג'ונסון אנד ג'ונסון ב-2008 תמורת 458 מיליון דולר.
טאוב עדיין פגוע ונסער עקב תביעה בהיקף של עד חצי מיליארד דולר שהוגשה נגדו על ידי מדינת ישראל, בטענה כי הקניין הרוחני של אומריקס הומצא על ידי רופא בשם אורי מרטינוביץ', שעבד באותה העת בבית החולים שיבא. חוקי מדינת ישראל גורסים כי כל המצאה של רופא בבית חולים ממשלתי היא "המצאת שירות", כלומר המצאה של אדם במסגרת עבודתו, ולכן שייכת למדינה, אלא אם נרכשה על ידי גורם אחר.
טאוב טען בתגובתו לתביעה, כי הדבק הביולוגי של אומריקס כלל לא הומצא על ידי מרטינוביץ', אלא עוד בחברת אוקטופארמה הבלגית אשר אומריקס היא ספין-אוף שלה, ומאוחר יותר הוא פותח באומריקס עצמה. עוד הוסיף אז, כי מעולם לא קיבל הודעה מהמדינה על כך שהוא משתמש בקניין רוחני שאינו שלו.
לדבריו, המדינה מנסה לקדם על חשבונו תהליך של הרתעה נגד רופאים המועסקים כממציאים בחברות, לצד עבודתם בבתי החולים הממשלתיים, אך זה לא מה שהתרחש במקרה שלו. בעבר הגיעה המדינה להסדר קניין רוחני עם פרופ' אהוד שוומנטל משיבא, ששימש גם כיזם בחברת ונטור, וגזרה קופון נאה מתמלוגיו מהאקזיט בחברה. זאת, אף שבית החולים לא היה מעורב בפיתוח הטכנולוגיה בשום צורה.
"מקפיא כל ההשקעה בישראל"
התביעה עוררה הדים רבים בתעשיות הביומד וההיי-טק, שכן יחסי הגומלין בין רופאים וחברות מכשור רפואי הם נפוצים ביותר בתעשייה, אך החברות לא רואות ברופאים כאחראים למלוא הקניין הרוחני של החברה. "התביעה הזו עושה נזק אדיר לתעשייה", אמר היום ישי אתר, מנכ"ל חברת לייפבונד, בה השקיע טאוב בישראל לפני האירוע. "אני לא יכול לפתח עם רופאים בישראל שום דבר, שמא הם בטעות ימציאו משהו".
טאוב מוסיף, כי "פעילות ההשקעה שלי בישראל כרגע בהקפאה, אם כי אני ממשיך לתמוך בחברות שכבר השקעתי בהן כאן - לייפבונד מתחום הדבק הביולוגי, נוירודרם מתחום הפרקינסון וגלייקומיינדס מתחום אבחון הסוכרת".
הן גלייקומיינדס והן נוירודרם הודיעו כי הן בוחנות הנפקה בבורסה בתל אביב בתקופה הקרובה. ללייפבונד אין תוכנית כזו.
ואם תנצחו בתביעה, או שלחלופין היא תוסר?
טאוב: "אז נחשוב על כך שוב".
בעניין חברת לייפבונד, שזכתה אתמול במקום ה-9 בתחרות הסטארט-אפים המבטיחים של "גלובס", אומר טאוב: "אומרים עליה שהיא 'אומריקס צעירה'. זה לא בלתי נכון. יש לה מוצרי הדבקה וגם מוצרים העוצרים דימומים - פורטפוליו כזה משלים את ההיצע של כל חברה בתחום".
מלבד רקולי, פעילותו בתחום התרופות הביולוגיות שלה חברה בת ישראלית, עוסק טאוב כאמור בהקמת סטארט-אפ חדש, בתחום הגירוי החשמלי של שרירים ועצבים - תחום שונה לחלוטין מאלה בהם עסק עד עכשיו. בתחום זה נעשית פעילות רבה בישראל, למשל על ידי חברת ביונס הישראלית-אמריקנית וכן של היזם הסדרתי יוסי גרוס. טאוב אינו מוכן לגלות מיהו הישראלי שלקח כדי לעמוד בראש החברה, אך מבטיח: "בתור התחלה, וידאתי כי הוא אינו עובד בשום בית חולים ממשלתי...".
"המופיליה היא אהבתי הראשונה"
לטאוב כאמור פעילות נוספת עם זיקה ישראלית - חברת רקולי, שחברת הבת הישראלית שלה, אומרי, פועלת ברחובות בפיתוח מוצריה בישראל. רקולי עוסקת בתחום התרופות הביולוגיות בשחרור מושהה, ומוצר הדגל שלה הוא תרופה להמופיליה (פקטור VIII), אותה ניתן להזריק כל כמה ימים במקום כמה פעמים ביום אצל חולי המופיליה בדרגה חמורה.
לרקולי היה הסכם לפיתוח משותף של התרופה עם חברת Bayer הגרמנית, בהיקף של עשרות מיליוני דולרים בתשלום ראשוני, ועוד תמלוגים ותשלומים עבור עמידה באבני דרך בהיקף כולל שיכול היה להגיע לחצי מיליארד דולר. ההערכות הן כי במסגרת העסקה כבר עברו 20-40 מיליון דולר לידי רקולי. אולם, תוצאות הניסוי הקליני לא היו משביעות רצון, לפחות בעיני החברה הגרמנית, כפי שנודע ל"גלובס".
טאוב מאשר היום את הדברים. "הניסוי של באייר לא הצליח למרות שהמוצר עובד", הוא אומר. "ביצענו ניסוי קליני מוצלח ברוסיה, ואנחנו נערכים להשיק שם את המוצר. באייר אינם מעוניינים בו עוד, ואנחנו במו"מ להחזיר אותו אלינו בחזרה".
"המופיליה היא האהבה הראשונה שלי, עוד לפני דבק ביולוגי", מתוודה טאוב. "אוקטופארמה, ממנה צמחה אומריקס, עסקה בתחום הזה".
בארה"ב חיים 20 אלף חולי המופיליה, המטופלים בסכום של 100-200 אלף דולר לחולה. המכירות של שוק זה בעולם מגיעות לכ-3 מיליארד דולר בשנה. המוצר של זיליפ-אומרי-רקולי איננו מוסיף דבר למולקולה, אלא רק מכוסה בקרום דקיק עשוי מולקולות שומן, המתפרק בהדרגה בגוף ומאפשר שחרור מושהה.
לאחרונה, רכשה רקולי מהאוניברסיטה העברית פטנט לטכנולוגיה לעיטוף תרופות סטרואידיות בליפוזומים (מולקולות שומן), כדי לשפר את פעילותן. גם המוצר להמופיליה של החברה מבוסס על טכנולוגיה של ליפוזומים, המשפרת את פרופיל השחרור של התרופה.
האוניברסיטאות ככל הנראה אינן מוקצות בעיני טאוב, מבחינת הקניין הרוחני, לנוכח הקפדתן שבתחילת הדרך יתרחש תהליך מסודר של חלוקת הקניין הרוחני בין מוסד וחוקר, ולאחר מכן האוניברסיטה רשאית למכור את הטכנולוגיה לחברות במלואה. זאת, לעומת המתרחש בבתי החולים, בהם המדינה עצמה היא בעלת הקניין, בית החולים אינו רשאי לסחור בה, ולמדינה עצמה אין חברת מסחור שעושה זאת.