"כשנבין שאין פרטיות ושהכול גלוי ומתועד - אולי נתנהג אחרת"

בקיץ 2008 תבעו שני בני-זוג מפנסילבניה את גוגל משום שפרסמה צילום של ביתם באפליקציה "גוגל וויו". בכתב ההגנה חשפו הפרקליטים של ענקית החיפוש את האמת שאנו חיים איתה. "המשמעות של הטכנולוגיה המאפשרת צילומי לוויין", טענו אנשי גוגל, "היא שהיום, אפילו במדבר פרטיות מוחלטת אינה קיימת".

בגוגל נבהלו מאוחר יותר מההשלכות של טענות כאלה על ציבור המשתמשים שלהם ונסוגו מהניסוח המאוד לא דיפלומטי הזה, אבל לא הטענות הן הבעיה - אלא העובדה שהן מתארות מציאות שכולנו מתמודדים איתה.

השבוע נערך בירושלים כנס הפרטיות של ה-OECD והרשות למשפט וטכנולוגיה במשרד המשפטים. הנושא כמובן אינו חדש, אבל הוא מהותי יותר ויותר לחיינו. אם ספרו של ג'ורג' אורוול "1984" תיאר חברה שנמצאת במעקב מתמיד ואמור היה לשמש תמרור אזהרה מהתהליך הזה, היום - 26 שנה לאחר השנה ההיא ו-62 שנה מאז שהספר נכתב - המצב שמתואר בו מבחינת אובדן הפרטיות הוא מזמן עובדה מוגמרת.

שטח פרטי פתוח

אחת הדילמות של החרדים לפרטיות שהיתה למרמס בעידן שבו הרשתות החברתיות הפופולריות מעודדות את כולנו לחשוף כמה שיותר מידע על עצמנו, היא שהמצב היום שונה מהסיוט של אורוול, במובן שהרבה מהפרטיות שאיננה היא תוצאה של מסירת מידע באופן יזום מצד הגולשים.

אנחנו מספרים איפה אכלנו, לאן יצאנו, מה מצב-הרוח שלנו. שלא לדבר על מצבנו המשפחתי או על מקום העבודה שלנו. האם עצם קיומם של אתרים כמו פייסבוק הוא ההוכחה שאין לנו עוד צורך בפרטיות?

ד"ר מיכאל בירנהק, שספרו "מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה", יצא לאור השבוע, חושב שמדובר במונח שעובר שינוי. "הפרטיות היתה מאז ומעולם מושג דינמי, שמשתנה כל הזמן לפי שינויים חברתיים, תרבותיים וטכנולוגיים - וכמובן משפטיים. הפרטיות לא מתה, אבל היא כן נתונה במתקפה חזיתית מכיוונים רבים, שמאיימים עליה בו-זמנית".

ינקי מרגלית, לשעבר מנכ"ל ויזם אלדין והיום יזם חברתי, טוען כי פרטיות היא מושג חדש יחסית. "המין האנושי חי רוב חייו בלי פרטיות", הוא אומר. "איזו פרטיות היתה לשבט הקדום? פרטיות הומצאה במאות השנים האחרונות, יחד עם תהליך העיור. כשעברנו לעיר הגדולה, ניצלנו את העיור כדי להתחבא. רצינו אנונימיות. זה דבר חדש שלדעתי ייעלם. לא תהיה לנו פרטיות לנצח".

- בגלל הרשתות החברתיות?

"כשאתה לוקח עקרונות כמו חיבוריות, שיתופיות, חברתיות, אז ברור לכל שהם עקרונות מנוגדים לפרטיות. פרטיות זה מאוד קרוב ללבנות גדרות, להתחבא ולהסתיר. בעולם שכולנו מחוברים, שותפים וחולקים, ברור שתהיה לנו פחות פרטיות, או לפחות פרטיות מסוג אחר".

מה שכן מטריד את מרגלית הוא המידע שבידי התאגידים. "הם מנצלים את המידע וסוחרים בו, אבל גם מאבדים את זה, כי כל נתון שנאסף גם הולך לאיבוד. אין דבר כזה שמידע נאסף ולא דולף. מה שרואים היום עם אתר וויקיליקס, העוסק בהדלפה של מסמכים תוך עקיפה של צנזורה או של חוקי הפרטיות, מראה לנו שכשארגונים גדולים ומדינות אחראים על איסוף אינפורמציה, הם לא יודעים לעבוד. 'חוק הכבידה' גורם לכך שאינפורמציה שנאגרת גם יוצאת החוצה".

עו"ד יורם הכהן, ראש הרשות למשפט ולטכנולוגיה, מזהיר מהכרזה על מות הפרטיות. "הפרטיות משרתת צורך אנושי בסיסי. מה שהשתנה הם האיומים עליה".

דן אור-חוף, מנהל מחלקת טכנולוגיות המידע, האינטרנט וזכויות יוצרים והגנת הפרטיות במשרד פרל-כהן-צדק-לצר, חושב ש"זאת טענה שיש כאלה שמאוד קל ונוח להם לומר אותה, כי הפרטיות משתנה לכאורה".

- כלומר, היא הולכת ונעלמת.

"יש הרבה מידע שנאסף עלינו, ולכן קל להגיד שאפשר לוותר על מושג הפרטיות. זה לא לגמרי נכון. ברמה הפרקטית, לכל אחד ואחד מאתנו יש איזה גבול מסוים שממנו ואילך הוא לא מוכן שאחרים יהיו מעורבים בעניינים הפרטיים שלו. הפרטיות לא מתה, היא לובשת פנים אחרות לחלוטין".

פרופ' גוסטבו מש מהמחלקה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה לא מאמין שהצורך בפרטיות עבר מהעולם. "הצורך בפרטיות הוא צורך חברתי אוניברסלי. מקורו ביסודות של התפקוד של חברה. חברה מתפקדת כשכל אחד מחבריה ממלא תפקידים מגוונים שחלקם אינם רלבנטיים לאחר. היותי אב ובעל אינו רלבנטי ליכולת המקצועית שלי; היותי בעל בעיה נפשית, שאיתה אני מתמודד בהצלחה, אינו רלבנטי לתפקידים הציבוריים שלי".

רואים שקוף

אנחנו כותבים שורות סטטוס, מעלים תמונות אישיות, חולקים חוויות עם חברים וירטואליים. נדמה לנו שאנחנו שולטים במידע שאנחנו משחררים לעולם, אבל האם כך הדבר?

"היום, ב-2010, אנחנו יודעים שאין לנו ממש שליטה על המידע האישי שלנו", אומר אור-חוף. "אנחנו לא באמת שולטים על לאן הוא יגיע, מי מתעסק בו ומנתח אותו".

עו"ד יורם הכהן: "רובם המוחלט של הגולשים אינו מבין את המודלים העסקיים של החברות המתמחות במידע, בעיקר אלה שנותנות שירותים בחינם, כמו גוגל ופייסבוק. המודל העסקי הוא שהגולש משלם במידע, המהווה מטבע עובר לסוחר. למידע זה יש ערך כספי גבוה, הרבה יותר מהשירות שהיא העניקה לאותו גולש".

- האם חברות מסחריות כבר לא צריכות להתאמץ כדי לזהות את הרגלי הקנייה שלנו ושירותי הביטחון לא זקוקים לצו בית משפט כדי לעקוב אחרינו, כי אנחנו מספקים את כל המידע על מגש של כסף?

"חלק מהמידע מוגן. כדי לעקוב אחר תנועותינו לפי הסלולרי נדרש עדיין צו בית משפט. אך ככל שאנשים ביוזמתם מספקים את המידע, ניתן לעשות עליו כריית מידע (data mining), שממנה ניתן ללמוד הרבה על הפרט, העדפותיו ואישיותו".

לחשיפה הזו יש גם היבטים ביטחוניים, מדגיש הכהן. "יש אתר שנקרא 'בוא שדוד אותי', שמראה איך אפשר לדעת מתי אנשים השאירו בית ריק לפי הסטטוס ברשת החברתית. לגבי השימוש של רשויות אכיפת חוק במידע שנמצא ברשתות חברתיות - זה בהחלט נושא שיש לדון ולהסדיר אותו. המידע הזה אינו אמור להיות זמין לכל אחד, לפחות לכאורה".

"אנשים לא מבינים שהם חשופים לחלוטין", אומר ירדן לוינסקי, פסיכולוג קליני ויזם אינטרנט. "אם הם היו מבינים ומודעים, אולי לא היו מתנהלים ככה. יש את האוטופיסטים, החבר'ה של פייסבוק של מארק צוקרברג, שאומרים שאנשים צריכים להיות שקופים לחלוטין. זו ראייה אוטופיסטית שלא מבינה איך מנגנונים פסיכולוגיים עובדים. אתה לא יכול להיות שקוף. אתה צריך גבולות".

- האם חברת העתיד לא תורכב רק מ"צוקרברגים"?

"מי שטוענים את הטענה הזאת, זה אנשים שיש להם אינטרס שהכל יהיה שקוף. לחברות מסחריות יש אינטרס ברור. האדם הפרטי ממש לא צריך שהכול יהיה שקוף".

המחוקק מדדה מאחור

כדי שהאדם הפרטי לא יהיה שקוף, הוא נסמך על רשויות החוק ועל פיקוח. אבל הרגולציה מפגרת אחר הטכנולוגיה, וממילא לא מדובר בפתרון מושלם.

"החקיקה אמורה לקבוע עקרונות להגנה על הזכות לפרטיות, ביחד עם רגולציה, פרשנות בתי משפט", אומר בירנהק. "המשפט לא יכול להיות הפתרון היחיד לבעיות ולאיומים שיש על זכותנו היסודית והחוקתית לפרטיות".

- אז מה הפתרון?

"סל כלים שיש בו גם עקרונות משפטיים, אבל גם אחרים: למשל, ממונים על הגנת הפרטיות בתאגידים, 'נאמני פרטיות' במקומות העבודה. אמצעים טכנולוגיים שמבטיחים אנונימיות במקרים מתאימים. חלק מהפתרון הוא בחינוך, כמובן: לדעת שיש סיכונים, לזהות אותם, לא ליפול במלכודות, לא להסתפק בברירת המחדל בהגדרות של האתרים. להתעקש ולהתלונן במקומות המתאימים. צריכות להיות יותר סמכויות אכיפה, גם לרשויות וגם לאזרחים".

פרופ' מש נרתע מפיקוח מדינתי ומציע משהו יותר גמיש. "אני בעד זהירות רבה בהליכי חקיקה. כבר הוכח בעבר כי באמצעי תקשורת המוניים ניתן להגיע לרגולציה עצמית וליצירה של קודים אתיים מחייבים. הפתרון הוא בהסכמה של החברות לשינוי ברירת המחדל הקיימת בנגישות למידע שמשתמשים מספקים לאתרים: ברירת המחדל צריכה להיות 'צפייה של המשתמש בלבד'. אם המשתמש מעוניין לשתף אחרים, הוא צריך לשנות אותה באופן יזום, והאתרים צריכים לספק לו הרבה יותר אופציות".

המטרה של הקמת הרשות למשפט מידע וטכנולוגיה, מספר הכהן, היתה להתמודד עם ההתפתחות הטכנולוגית שמשאירה את המחוקק מאחור. "איני בטוח שכל הגופים במדינת ישראל מבינים את מידת החשיבות בקידום התשתית החקיקתית בתחום במהירות", הוא אומר. "אני מקווה שבמהלך שנת 2011 נוכל להפיץ נוסח של חוק הגנת מידע אישי מודרני למדינת ישראל, אשר יחליף את הפרק הרלבנטי בחוק הגנת הפרטיות".

- כמות המידע שניתן לאגור היא אינסופית וניתנת לניצול באינסוף דרכים. מה לדעתך נחשב שימוש לרעה במידע?

"קביעת קו הגבול אינה פשוטה. על פניו, נדרשת הסכמת היחיד אודותיו המידע לשימוש שחורג מהמטרה הראשונית של פרסום המידע. זה אחד האתגרים המשמעותיים של המערכת החוקית והרגולטורית בנושא, וגם חשוב שהציבור יביע את עמדתו בנושא".

- החברות שנטען כי הן פוגעות בפרטיות החלו ליישם צעדים לשיפור ההגנה על פרטיות הגולשים. ניתן להסתפק בכך? האם יש הכרח להכניס רגולציה לתחום?

"רגולטורים של הגנת פרטיות בכל העולם מבינים כי לאור היקף השימוש במידע אישי, לא ניתן להגיע לכל חברה, ולכן צריך לקבוע כללים עקרוניים של ניהול נכון של מידע אישי. זה הכיוון שהרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע מובילה אליו את החקיקה הישראלית, תוך שיתוף-פעולה בינלאומי".

המידע מהדהד ברשת

ד"ר עומר טנא, מרצה למשפט ולטכנולוגיה במכללה למינהל וראש ועדת ההיגוי ומנהל התוכן של כנס הפרטיות, חושב שהשקיפות החשובה באמת היא זו של האתרים. "שאתה כמשתמש תדע בדיוק איזה מידע נאסף אודותיך בחברות האלה ולמה הוא ישמש ולמה הוא לא ישמש. לשלוט על ברירות הפרטיות שלו. שלא ישנו את הקטגוריות בלי שהוא יידע, ושכשהוא מעלה תמונה ורוצה שרק חברים שלו יראו אותה, שזה לא יגיע למקום אחר".

גוגל פיתחו השנה כלים המאפשרים לך לקחת איתך את המידע שלך, אם תרצה להפסיק להשתמש ב-GMAIL, למשל. טנא רואה במגמה הזו התחלה של שינוי במאזן הכוח לטובת הגולשים.

לדבריו, "המנוע של לקיחת המידע איתך נקרא 'Data portability' - ניידות מידע. זה דבר חשוב. גם פייסבוק פרסמו לפני כמה שבועות שהם מאפשרים לך להוריד את כל המידע של הפרופיל ולשמור אותו אצלך. זה באמת כלי חשוב שעוזר להעצים את הגולשים".

- החברות האלה הפכו למעצמות של מידע. אנחנו אמורים לפחד מהאתרים שאנחנו גולשים בהם?

"לא הייתי ממליץ לפחד, אבל כן להיות מודע לזה שאנחנו הופכים אנשים יותר ויותר שקופים. לחברות האלה יש מפה מאוד מדויקת של מה שעובר לך במוח, כי זה מה שנכנס בשאילתות חיפוש של גוגל, ובמיפוי של כל הקשרים החברתיים שלך או השאיפות החברתיות שלך, שיש לפייסבוק".

מה שעוד יותר מדאיג בקיומן של מעצמות המידע החדשות הוא סכנה הדליפה. באג קטן אחד, וכל מיני סודות כמוסים הופכים לנחלת הכלל.

"אנחנו, העוסקים באבטחת מידע, אומרים שהדרך הכי טובה לאבטח מאגר מידע זה לא להחזיק אותו בכלל", אומר טנא. "ברגע שמאגר מידע קיים, הוא כמו סיר דבש שהרבה דובים ודבורים וזבובים רוצים להיכנס אליו. אלה יכולים להיות האקרים ועבריינים, אבל זו בהחלט יכולה להיות גם הדובה הגדולה מכולם - המדינה, והיא אכן עושה את זה".

- יש לנו דרך מעשית להגן על הפרטיות שלנו?

"תמיד לזכור שכל מידע שאנחנו מעלים לאינטרנט נשאר שם לנצח. והוא לא נשאר רק איפה ששמת אותו, אלא מהדהד ברשת. ברגע שזה עלה בפייסבוק, אפשר לקצור אותו ולהעביר למקום אחר, ואין בעצם כבר דרך להחזיר את הגלגל אחורה. גם אם פייסבוק ימחקו את זה, אז זה כבר נמצא במקום אחר.

"אם אני ילד בן 16 ומצטלם מעשן ג'וינט, וזה נראה לי מאוד נחמד ובסבבה עם החברים להעלות את זה לפייסבוק", אומר טנא, "צריך לזכור - וזה קשה לילדים בני 16 אולי להפנים את זה - שעוד 30 שנה כשאני אגיע לדיון בוועדה למינוי שופטים, התמונה הזאת תופיע גם בפניהם. זה מטיל עלינו משקל מאוד כבד של ניהול הפרופיל הדיגיטלי שלנו".

השינויים בטכנולוגיה גרמו לכך שהרבה גולשים חיים בעבר הקרוב, טרום-פייסבוק, שבו אנונימיות היתה שם המשחק, אומר פרופ' מש. לדבריו, "אנו נוטים לחשוב שאון-ליין מותר לחשוף יותר מאשר במפגשים פנים אל פנים. יש לזכור שלא רק החברה עוברת שנוי מהיר, כללי ההתנהגות און-ליין השתנו בפרק זמן קצר מאוד.

"בתחילת הדרך פעלנו בפורומים ובחדרי צ'ט בצורה אנונימית לחלוטין תוך שימוש בכינויים, ואת זהותנו לא חשפנו, או חשפנו רק למקורבים. באמצע הדרך, עם הופעת הווב 2.0 הכללים השתנו במהירות. אנו פועלים עם השם האמיתי שלנו, ועדיין חושפים כאילו אנחנו פועלים בצורה אנונימית. התרבות השתנתה - אך התודעה שלנו טרם עברה שינוי".

עקבות בכל מקום

"הזכות להפוך לאנונימי או למחוק זהות וירטואלית שלי רק מתחילה להתגבש בתקופה האחרונה, עם לא מעט קשיים", אומר אור-חוף. "פעם למחוק את החשבון מפייסבוק זה לא היה דבר כל-כך פשוט. היום, גם אם אני מוחק אני משאיר עקבות שלי בכל מקום, אז האפשרות שלי באמת למחוק את העקבות האלה מכל מקום ברשת היא אפסית".

"בשנים האחרונות אנחנו עדים לכמה וכמה אירועים של 'התנגדות עממית'", אומר בירנהק. "הציבור איננו מטומטם, ולפעמים מצליח להיאבק ולהתנגד לפרקטיקות פוגעניות. למשל, היישום של פייסבוק שאיפשר לכל ה'חברים' שלי לראות מה קניתי באינטרנט, או למשל ההתנגדות הציבורית ל'גוגל באזז', שעבר שינויים מפליגים בעקבות ההתנגדות הזו, או ערים בעולם, בגרמניה למשל, שהתנגדו לצילום הרחובות שלהם לפרויקט 'סטריט וויו' של גוגל. פעולות כאלה מעידות שאפשר להתקדם טכנולוגית וליהנות מהיישומים המצוינים שמציעים לנו - אבל לדעת לעמוד על זכויותינו".

הזכויות האלה לא נוגדות פרטיות, לפי בירנהק. לדבריו, "פרטיות איננה חסימה של מידע או הסתרתו - אלא שכל אחד ואחת מאיתנו יחליט לעצמו אם למסור מידע, למי, מתי, איך ובאילו תנאים. לכן, עקרונות היסוד הם ידיעה, הסכמה מדעת ובחירה, שמאפשרים שליטה במידע. הפרטיות משקפת את העיקרון היסודי של אוטונומיה של הפרט וכבוד האדם: אני אחליט על המידע לגביי - ולא אחרים".

ינקי מרגלית מסכם את הלקח של הגולשים אובדי-העצות: "אנחנו צריכים לאמץ גישה פילוסופית שאומרת שבסופו של דבר באמת אין פרטיות, אי-אפשר להסתיר דברים, הכול גלוי, הכול משועתק, הכול מחובר. כשנבין את זה נתנהג אולי טיפה אחרת".

"המנגנון הוא למשוך אותך פנימה, לחשוף כמה שיותר"

בעיית הפרטיות בעידן הדיגיטלי אינה רק "אשמתם" של הגופים שאוספים עלינו את המידע. הרשתות החברתיות פונות לדור של גולשים שמבחינתו חשיפה של פרטים אישיים וחוויות אינטימיות היא עניין טבעי. מה מניע את החושפנות הזאת?

ירדן לוינסקי, פסיכיאטר מומחה לקשר בין הטכנולוגיה והנפש מבית-חולים תל-השומר ומרכז הרזולוציה, מסביר: "זה נותן לך תגמול. יש את המרכיבים הנרקיסיסטיים, אתה רוצה שיאהבו אותך, שירגישו אותך. ויש את מנגנוני ההשתייכות. הרשת מאפשרת לאנשים להרגיש שהם שייכים לקבוצות. אנשים רוצים למצוא נפש תאומה שמבינה אותם".

- בשביל התגמול הזה נמצאים בתחרות מי יהיה יותר חושפני?

"בוודאי, מפני שהמערכת בנויה על פונקציית ה'לייק' או על מספר העוקבים אחריך בטוויטר. למה שילחצו 'לייק' או יעקבו אחריך? מפני שגולש אחר מתחבר למה שכתבת, זה מעניין ומושך אותו. ככל שאתה מתערטל יותר, יותר חושפני, אנשים מגיבים יותר בצורה רגשית, ויש יותר סיכוי שתקבל תגובה.

"זו מערכת שבנויה כך שככל שאתה רוצה יותר להרגיש את זה, אתה תנסה להתבלט יותר. זה תהליך שאתה עובר באופן לא מודע. המנגנון של אתרים כמו פייסבוק הוא למשוך אותך פנימה. האנשים שמפתחים אותם מבינים טוב מאוד את הפסיכולוגיה האנושית. מבינים על איזה צרכים לשבת".

אנשים חושפים הכול ברשת, הוא מסביר. "הם כותבים בפייסבוק שהרגע קיימו יחסי מין. מעלים את הדברים הכי אינטימיים: שהם חושבים להתגרש, על היחסים שלהם עם הקולגות בעבודה, דברים שלא בטוח שצריך לכתוב באינטרנט. זה כל-כך מושך, בגלל הסיפוק המיידי. אתה כותב - ותוך 20 שניות מישהו כבר הגיב לך. הסיפוק המיידי מייצר מנגנון שמעודד שימוש חוזר. מה שקורה זה שאנשים עושים ועושים את זה, ומנגנוני ההגנה שלהם הולכים ומיטשטשים עד שהם נעלמים".

יעל דורון, פסיכולוגית ומנהלת מכון זוגות, מזכירה כי החשיפה באינטרנט היא עניין סלקטיבי. "אני שומעת מטופלים שמסתכלים בתסכול כמה כולם בפייסבוק נראים מאושרים וכמה נהדר להם. אף אחד לא מעלה תמונות עם המריבות שלו. הכול זה תיעוד של מסיבות וטיולים ומאורעות מרגשים. כולם נראים אוהבים ושמחים".

- אז הפרטיות הזאת היא גם הרבה זיוף?

"המירוץ הזה להיות יותר פתוחים ואותנטיים ומשתפים הוא גם תהליך שבו אנשים סוגרים את עצמם מאחורי מסיכות והצגות. הרבה פעמים אנשים בוחרים לחשוף איזה 'עצמי אידאלי'. הם מוטרדים ממה שיחשבו עליהם".

- אבל הם גם הולכים על התנהגות קיצונית.

"הרשת מעודדת תופעות שבחוץ הן נראות כמו הפרעות נפשיות. אנשים ברשת הרבה יותר נרקיסיסטים ואקסהיביציוניסטים, הרבה יותר בורדליין, וגם פסיכופתים, אגב. בטוקבקים רואים את זה הרבה. האנונימיות של הרשת קוראת לאנשים להיות יותר מחוסרי עכבות ופרועים".

- החשיפה ודעיכת הפרטיות היא עניין הפיך?

"לא הפיך, אבל מעגלי. אני צופה שלאנשים יימאס מזה ושתתעורר תנועת נגד. לא בהכרח ייצאו מהפייסבוק, אבל יהיו טריקים חדשים, גם בזכות הטכנולוגיה. אנשים יחשפו פחות. אבל זה לא יהיה בגלל רגולציה, אלא פעולה של הכוחות האנושיים מלמטה, שירצו לחזור לחיות בעולם יותר אנונימי. התהליך הזה הוא מעגלי ובלתי הפיך, אבל אני לא חושבת שפייסבוק הוא האויב שלנו".