שטייניץ ועיני הצליחו, אנחנו הפסדנו

שטייניץ ועופר. זה כל הסיפור. כל השאר - אחוזים, איומים, מענקים וסיכומים עם שחר - רק תפאורה. שני סטארים, שני במאים. שני פרסי אוסקר.

ההצלחה

רק בלי ביבי- הייתה מטרת-העל של שר האוצר יובל שטייניץ. לגמור את הדרמה של הסכמי השכר בלי להתקרב לראש הממשלה בנימין נתניהו. בשום אופן לא להגיע למצב שבו המשק שובת ונתניהו "נאלץ" להתערב, לפשר ולסגור הסכם מעל ראשו של שטייניץ. הצליח לו. מעתה אמור: יש רק שר אוצר אחד.

רק בלי שביתה- הייתה המטרה הגדולה של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. לגמור את הסיפור הגדול הזה בלי יום אחד של שביתה. עיני בונה את עצמו זה תקופה ארוכה כמנהיג שקול ומתון. מבוגר אחראי. ההסתדרות סומכת עליו, הכלכלה יכולה לסמוך עליו וגם המדינה, בבוא העת, תוכל לסמוך עליו. יש לציין כי גם היום חזר עיני ואמר שאין לו כוונות או תוכניות פוליטיות. (עד שדין התנועה יכפה זאת עליו...)

הם השקיעו הרבה בטיפוח היחסים. בהתקרבות. פרופ' שטייניץ חקר את תולדות הזוגיות הכושלת בין רוני בר-און, שר האוצר הקודם, לעופר עיני, ובין נתניהו, כשר האוצר, לעמיר פרץ, אז יו"ר הסתדרות, כדי לנהוג בדיוק הפוך.

זה התאים מאוד לעיני. לפני כמה חודשים התקשר עופר ליובל. יש אצלי פגישת הנהגה עם ראשי הוועדים. אמרו לי שלמעלה מ-20 שנה לא היה פה שר אוצר, בא לך לבוא? בשמחה רבה, השיב יובל. והתייצב עם פמלייתו בבית האדום בארלוזורוב בתל אביב.

לפני כשלושה שבועות סעדו השניים במסעדה מזרחית ביפו. אחרי שבוע, כשהסתיימה הפגישה עם אהוד ברק בענייני תעש, נשארו השניים לשבת יחדיו עוד כשעתיים. לפני כשבוע וחצי שוב דייט זוגי, בבית קפה בהרצליה. כל אחד ידע מה השני רוצה וצריך. כל אחד ידע עד איפה הגבול ועד לאן אפשר למשוך את החבל.

השניים הקפידו להוביל ולרכז הכול בידיהם. בהנחייתם התקבלה בסוף השבוע שעבר החלטה להמעיט מאוד בראיונות, שחלילה לא תברח איזושהי התלהמות אישית. שני הצדדים השתמשו במשפטים זהים על אחריות למשק ולעובדים. אפילו שרגא ברוש הושתק. מקורבו הצמוד של עיני, נשיא התעשיינים ויו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שהיו עלולים להיות הנפגעים הגדולים משביתה כללית, הוצא אל מחוץ לחגיגה.

הכישלון

המטרה המרכזית - שינוי פניו המיושנים והמשועממים של השירות הציבורי - כשלה. הפסדנו הזדמנות ענקית להפוך את השירות הציבורי לאפקטיבי, כזה שלא מכביד, לא מעיק ולא משניא את עצמו על הציבור.

המו"מ הזה היה הזדמנות פז נדירה. רק השנה הצטרפה ישראל למדינות ה-OECD, רק השנה התפרסם דו"ח הארגון שמסקנתו היה חדה וברורה: הבירוקרטיה היא החסם הגבוה ביותר בעשיית עסקים בישראל. הציבור הישראלי הופך אט-אט לצרכני יותר, עירני ומודע יותר לזכויותיו.

כל אזרח בישראל מכיר, על בשרו, את המגזר האנטי-שירותי הכבד הזה, בממשלה, ברשויות המקומיות, בחברות הממשלתיות. עוד השבוע נשבעו באוצר שגמישות ניהולית היא ייהרג ובל יעבור. גם אם זה יעלה להם בכמה אחוזי תוספת שכר, זה כדאי, כי גמישות ניהולית בשירות המדינה, מבטיחה יעילות, חיסכון, צמיחה ומקומות עבודה. גם עיני דיבר על זה שהוא מאמין בכל לבו שעובדים גרועים צריכים ללכת הביתה ושלעובדים טובים צריך לתת תמורה הולמת.

בסוף, לא קרה כלום. שטייניץ ועיני היו כל-כך עסוקים בעצמם, במטרות שלהם, עד שהיו מוכנים לוותר על ההזדמנות לשינוי.

מטרה מרכזית שנייה - העלאת שכר דיפרנציאלית וצמצום פערי השכר במגזר הציבורי - גם היא טבעה במצולות הרומן הרומנטי המתפתח בין יובל ועופר. חדשנות ופריצת דרך - לא אצלנו. צמצום פערים - לא בימינו. וכמה דיברו על זה.

רק השבוע אמר חיים שני מנכ"ל האוצר בראיון נחוש: "אנחנו רוצים להתחיל תהליך של איתות למשק, שאנחנו כמעסיק הכי גדול ניתן דוגמה של צמצום פערים. כוונתנו היא לתת תוספות שכר גבוהות יותר באחוזים למי שמשתכר 5,000-7,000 שקל בחודש. תוספות השכר לבעלי השכר הזה יהיו גבוהות משמעותית מתוספות השכר שיקבלו בעלי השכר של 25 אלף שקל ויותר. זה יסייע לטפל באי השוויון בחברה. זו תהיה התרומה הצנועה שלנו להקטנת פערי השכר".

זה היה האתגר הגדול של עופר עיני. זו הייתה צריכה להיות הגדולה האמיתית של שטייניץ. הם יכלו להשיג את זה. שניהם יחד. פיתוי פה, הבטחה שם. אבל השניים היו כל-כך עסוקים בעצמם, עד שגמרו את זה במריחה זעירה ומגוחכת להוסיף לנשות המגזר מענקון של 300 שקל לחודש לילד ראשון ו-200 שקל לילד שני, עד גיל 5. זה לא נכנס לחישוב הפנסיה. חבל.

הניכור

וכל אותו הזמן הפגינו אלפי הסטודנטים ברחובות הבירה. אבל שטייניץ ועיני לא שמעו אותם, לא מכירים אותם. ואז, לקינוח, נודע שבחוק ההסדרים נקבע סעיף חדש ומזהיר: על כל מלגה שיקבלו הסטודנטים מתורמים ומקרנות שמחוץ לאוניברסיטאות יוטל מס של 25%. כמה לא חכם. כמה מנוכר.