מנכ"ל פסגות, רועי ורמוס, הופתע השנה פעמיים. בפעם הראשונה בחודש מארס, כשחוקרי רשות ניירות ערך הודיעו לו כי הוא נחקר באזהרה ב"פרשת פסגות"; ובפעם השנייה בסוף השבוע שעבר, כשקרא באתרי האינטרנט את פרטי ההסדר בין פרקליטות המדינה לאייפקס, הרוכשת של פסגות, וגילה כי הוא עומד להיות מודח מתפקידו. זהבית כהן, הבעלים החדשה של מקום העבודה שלו חתמה, מאחורי גבו וללא ידיעתו, על הסכם לפיטוריו.
במשך חודשים ארוכים התנהל משא-ומתן עיקש בין קרן יורק לאייפקס לרכישת פסגות, ונדמה היה, גם בצל החקירה הפלילית, כי אייפקס לא תוותר על המנהל המוכשר שהצעיד את החברה להישגים יוצאי דופן. זהבית כהן רצתה אותו שם. באמת רצתה. השארתו בתפקיד אפילו הוגדרה על-ידה כ"תנאי מתלה" לקיום העסקה.
ופתאום, בבת-אחת, האינטרסים השתנו. זוהר גושן דרש את ראשו, ורמוס הפך למכשול לקיום העסקה, ואז, בלי גינונים מיוחדים, בלי שימוע, בלי סנטימנטים, בעטה כהן בורמוס וזרקה אותו לכלבים.
לכאורה, אין מה לרחם על ורמוס. למה שתהיה לנו סימפתיה לחשודים בפלילים ועוד למנהל שעם עזיבתו מקבל מענקים בסך עשרות מיליוני שקלים?
אבל הנה עובדה קטנה שאולי שכחנו - ורמוס אינו עבריין, הוא רק חשוד. ובישראל, כך עדיין נהוג, אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו, כל עוד לא נגזר דינו - ועל-ידי שופט. לא בתקשורת, לא על-ידי הפרקליטות. ועם הרקורד המגמגם של רשות ניירות ערך והפרקליטות בהרשעות (קרדן, אופמת, הלבנת ההון בבנק הפועלים), איש לא מבטיח שגם ורמוס לא ייצא יום אחד זכאי.
משפטים פליליים מתנהל שנים ארוכות, ואם ורמוס יצא זכאי בשנת 2015 זה לא ממש יעזור לו. בינתיים הוא במלכוד. תקוע בין העולמות.
מנהלים ברמתו של ורמוס הם מצרך מבוקש בשוק. בתפקידו כמנכ"ל פסגות הוכיח ורמוס שיש לו את זה. כל גוף היה רוצה מנהל שיודע לקחת חברה ולהשביח אותה, להקפיץ את ערכה במאות אחוזים. אבל בפועל, במצב המשפטי הנוכחי, ורמוס הוא מוצר נהדר על המדף עם אפס קונים. שנה לאחור הוא היה הכוכב, ב-ה' הידיעה, והיום אין לו במה שיוכל לככב עליה.
נגד ורמוס לא הוגש עדיין כתב אישום, אבל לשוק זה ממש לא משנה. כל עוד הוא חשוד בעבירות של תרמית בניירות ערך, אף גוף לא ייקח אותו, לא בית השקעות, לא חברת ביטוח, לא כיועץ ולא כמנהל. יותר מזה, רשות ניירות ערך גם לא תרשה שזה יקרה.
עכשיו ורמוס תקוע בלימבו. עד הגשת כתב האישום, וגם הרבה-הרבה אחרי, אם אכן יוגש, הוא בחזקת אשם. הרי חזקת החפות קיימת באמת רק כשאתה לא נחשד בפלילים. בישראל, מרגע שהוזמנת לחקירה - אות הקין נטבע על מצחך. אתה אשם עד שהוכחה חפותך. כמה זמן הוא יהיה שם? המציאות מלמדת שהרבה יותר מדי. הליך פלילי בישראל עלול להימשך שנים על גבי שנים. ככה זה בדרך-כלל.
כשנודע לורמוס על העתיד המקצועי שנגזר עליו על-פי ההסדר בין המדינה לקרן אייפקס, הודיע פרקליטו שהוא יילחם נגד רוע הגזירה, וכך עשה. הבוקר (א') הגיש עתירה לבג"צ בדרישה לבטל את ההסדר - אבל גם מלחמה זו לא תהיה פשוטה.
ההסדר אמנם בעייתי, בלשון המעטה, ומלא חורים כמו גבינה שווייצרית, אבל צו מניעה נגדו אינו פשוט. בבג"ץ יתחשבו בהסתמכות של אייפקס ויורק על ההבטחות של הרשויות, פרקליט המדינה וראש רשות ניירות ערך, כשהשלימו את עסקת העברת הידיים בפסגות, וגם ישאלו את ורמוס איפה הוא היה כשההסדר פורסם לראשונה? למה הוא לא הגיש בקשה דחופה לצו מניעה? למה הוא השתהה? כל אלה עשויים להטות את הכף נגדו.
התוצאה נכון לעכשיו היא שאחד המנהלים המוכשרים ביותר של שוק ההון הולך הביתה לשנתיים-שלוש, פחות או יותר, כל זה בהנחה שלא יורשע בפלילים בינתיים.
יש מי שיאמר שורמוס יכול להתנחם בערימות הכסף שהוא מקבל עם הפרישה מפסגות, הרי ערימה של כסף יכולה לעודד את כולנו. אך לא בטוח שורמוס רואה את זה ככה.
נאמר בפשטות: בלי משפט, ובמעמד צד אחד, זהבית כהן וזוהר גושן גזרו על ורמוס גזר דין של גלות.