טראש-טוק

אין לי מה לומר להגנתי: התוכנית "היפה והחנון" מדרדרת אותי לרשעות שאין כדוגמתה, ובכל זאת אני מאוהב בה (עליי לסייג: עם סמך העונה הקודמת והקדימונים של העונה הנוכחית).

אין חולשה שהתוכנית הזאת אינה נוגעת בה: התשוקה הגברית לנשים שנראות זולות, האקסיומה המקוממת לפיה כל אישה יפה היא גם מטומטמת, ההצגה של כל גבר נבון, עדין ומתחשב כחנון.

ובכל זאת מדובר באחת השעות הכי שמחות על המסך. למה? כי זה מצחיק: מצחיק לראות מישהי שתגרום לכל לסת תחתונה גברית להתפצח על הרצפה, אבל לא תהיה מסוגלת לקרוא את המשפט האחרון אפילו עם ניקוד; מצחיק לראות מישהו שיכול לפענח מודלים מתמטיים מסובכים יותר מהחיים של ה"מחוברים", אבל לא מסוגל להציג את עצמו בפני אישה יפה; מצחיק לראות את אחת היפות מגינה על אמונתה בבאבא-סאלי מול "מאמיני" דארת ויידר.

אז נכון שחלק גדול מהאפקט מושג בעזרת עריכה אגרסיבית, נכון שזה לא בדיוק "סוגה עילית", ובכל זאת, אין סיכוי שאחמיץ הערב את הצמר-גפן המתוק הזה, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות למוח שלי כצופה אחרי שעה מרוכזת של חדשות.

משולם ישלם?

"המשרד", יום ג' 22:30, "יס קומדי"

כשהיא לקראת סיום, אפשר כבר להתחיל ולהתגעגע אל "המשרד", האינטרפרטציה המקומית של הסדרות (האנגלית והאמריקנית) המצליחות והמוערכות כל-כך.

אני מודה שהתרגלתי אל "המשרד" וכוכביה, עד כדי כך שסלחתי להם על שלא תמיד הצליחו לממש את ההבטחה שזרעו בפרקי הפתיחה.

התחושה היא שהעונה הזאת מסתיימת בדיוק בזמן, אחרי שרוב הדמויות הסטריאוטיפיות במתכוון כבר מיצו את עצמן: הערבי ההומו, הרומני, הדוסית, הנכה, המחסנאי הערס, ה"סגן של בר-כוכבא", הבלונדינית, המזכירה המלנכולית והבוסית הרוסייה - ובכל זאת, גם ברגעיה הפחות מוצלחים מצליחה "המשרד" לספק כמה רגעי קסם.

רובם אגב נעוצים באישיותו האניגמטית של אבי משולם, הבוס המפוטר: הוא טיפש, שחצן, גאוותן, גס-רוח, שוביניסט - ואחרי כל זה יש לו את החוצפה להיות מרוצה מעצמו כסגן שר בלי תיק.

אך למרות כל האמור לעיל, אי-אפשר שלא לחבב אותו, לקוות שחוסר היעילות המובנה שלו ינצח את המנגנון, לחייך בכל פעם שהוא מסיע, בגדלות-רוח של טיפשים, את כיסא הגלגלים של העובדת הנכה שלו לעבר המחשב.

איך אפשר ליצור כפילות שכזאת בדמות? התשובה בשתי מילים היא דביר בנדק. אבי משולם שלו הוא דמות שצריך ללמד בבתי-ספר למשחק, דמות ששום חולשה אנושית אינה זרה לה - ועדיין היא מצליחה לעורר אמפטיה עמוקה. שאפו.