1. "היכל המשפט אינו אלא זירת מלחמה - מלחמת הצדק. אין במלחמות מלחמה טהורה וקדושה ונשגבה מזו. עילתה היא הזכות, נשקה הוא החוק, ותוצאתה היא דין הצדק"
(המשנה לנשיא בית המשפט העליון, חיים כהן ז"ל)
משפטו של צחי הנגבי היה אכן "זירת מלחמה", אבל ספק רב אם גזר הדין הוא אכן "דין הצדק".
2. 3 שופטים, 3 דעות. בפסק הדין מלפני כ-3 חודשים קבע השופט עודד שחם כי יש להרשיע את צחי הנגבי בכל העבירות שבכתב האישום - מירמה, הפרת אמונים ושוחד בחירות; השופט אריה רומנוב מצא כי יש להרשיעו רק על עדות שקר; והשופט יואל צור חשב שיש לזכותו מכל העבירות.
המחלוקת המובהקת, שהובילה לגזר הדין הבוקר (ג'), מראה כי "המלחמה" בבית המשפט לא היתה כה טהורה, קדושה ונשגבה. היא היתה פשוט כניעה, ויתור, פשרה שמטרתה לשמור על כבודם של כל השופטים כולם. סוג של "משפט שלמה" רך. ויחלוקו. קצת לזה קצת לזה, קצת לזה. לא ניתן לו מאסר על-תנאי, לא נשלח אותו לעבודות למען הציבור, לא נטיל עליו קנס כספי משמעותי, אז ניתן לו קלון. בשיח הקיים קוראים לזה "מידתיות". כל שופט קיבל מידה של השפעה.
3. הנגבי, בטיפשות גדולה ויוהרה בלתי נסבלת, "נתפס" באמירת שקר. אכן, שקר הוא שקר הוא שקר. אין לעבור לסדר היום על דבר שקר, גם לא, אפילו לא, בעיקר לא, של פוליטיקאי. זה שאנחנו מתייחסים אליהם, אל כולם, כאל שקרנים לא קטנים, דווקא מחזק את חשיבות דרישת האי-שקר.
רק שהשקר של הנגבי, על-פי גזר הדין של כבוד בית המשפט, "שווה" 10,000 שקל בלבד. פחות מרבע מהמשכורת החודשית של חבר כנסת, ללא הטבות וללא תוספות. זה שקר זה? זה מה שהשופטים חושבים על חשיבות השקר? (האם אי-פעם הוגש כתב אישום באשמה של שקר?).
4. יש דין, יש משפט, ויש צדק. הצדק מעל לכול. זה מוסר, אמת, היגיון, יושר וניקיון. אישי וציבורי. מידת הצדק מוצאת שעל הנגבי כבר עברו 6 שנים של קלון בפועל. שנים שבהן לא מימש את מהותו ושאיפותיו כפוליטיקאי ולא נשא בתפקידי שרים ביצועיים.
ב-2004 הגיש מבקר המדינה אליעזר גולדברג את דו"ח המינויים הפוליטיים. הנגבי, באותה עת כבר השר לביטחון פנים, כיכב בו, ובצדק רב. הוא נתפס כמי שעשה, כשר לאיכות הסביבה, כל מה שעשו השרים לפניו ובזמנו, אבל, בשיא החרפה והיוהרה, הוא עשה את זה מהמקפצה הכי גבוהה בעיר. וגם התגאה על כך בפומבי.
אלא שברגע שבו החלה חקירת המשטרה, הוא עשה מה שלא עשו לפניו ואחריו ומה שעל-פי החוק לא היה חייב לעשות: השעה את עצמו מתפקיד השר לביטחון פנים, ואף בשנות החקירה הממושכות, בטרם הגשת כתב האישום, לא קיבל על עצמו תפקיד שר ביצועי. זה עונש. זה העונש הכי כבד לפוליטיקאי. זה מחיר הבושה המתלווה לקלון שבמעשה.
המשפט נפתח ב-2006, ונמשך מאז ועד הבוקר. כמעט 5 שנים. וכל אותו הזמן הנגבי הוא בחזקת בעל כתם של קלון. האם לא די בקלון הזה?
5. הנגבי כבר חטף אותה באבי-אביו. הוא הפך למשל ולשנינה. פרשת המינויים הפוליטיים של הנגבי היא קו פרשת המים בין מה שהיה למה שיש. בין מערכת פוליטית של סידורים וג'ובים בלבד, לקצת יותר שיקול דעת ובעיקר חששות.
ביום חמישי האחרון נפגש בנימין נתניהו עם עשרות פעילי מפלגה ממורמרים, שטענו נגדו "מה יוצא לנו מזה שהצבענו ליכוד" - ואז תבע ביבי מושג חדש: "זיקה קואליציונית".
מתברר כי פחד השרים הביא לתקופה של "הצרחה". שרי ש"ס, העבודה ובממשלה הזו גם ישראל ביתנו, נתנו ג'ובים לאנשי ליכוד, ושרי ליכוד נתנו לאנשי החברים שלהם מהקואליציה. כך עקפו כולם את סעיף "הקשר המפלגתי". נתניהו אמר לתומכיו: "אנחנו לא יכולים לעשות כלום בעניין, כי עכשיו בודקים אותנו גם על "זיקה קואליציונית". זו תוצאת תסמונת הנגבי במיטבה.
6. המשפט האחד של השופט יואל צור היה צריך להוביל את גזר הדין: "נגד הענשת יתר... הוא כבר נשא בעונש, נדרש לשלם מחיר אישי כבד ומוחשי ביותר..."