התוספת ששוחקת

מי הם המרוויחים והמפסידים מהסכם השכר החדש במגזר הציבורי?

ייתכן כי משרד האוצר וההסתדרות דאגו שנתרכז בחגיגות "השביתה שלא הייתה" באמצע השבוע שעבר, על מנת שלא נוכל להתרכז באמת בנקודה המעניינת: מי באמת ניצח בקרב על תוספת השכר במגזר הציבורי. יאמר לזכותם של שני הגופים - ובכלל זה לזכותם של שני האישים שעומדים בראשם, יובל שטייניץ ועופר עיני - ששמרו על איפוק, ודאגו לחלוק שבחים הדדיים. מתברר כי לשניהם היה הרבה מה להפסיד מניתוח מעמיק, והרבה מה להרוויח משתיקה. לפעמים כדאי לחתום על הסכם שכזה: כל עוד היריב מוכן שלא להתפאר על מה שהפסדת, אתה מוכן להסתיר את מה שהרווחת.

תופעה נדירה

אחת השאלות העיקריות, שלא נפתרה עד עתה, היא האם תוספת של 6.25% לשכר במשך 3.5 שנים (ההסכם הוא לגבי 2009 ועד אמצע 2012) גבוהה או נמוכה? התשובה לשאלה הזו מורכבת. בעצם, יש הרבה תשובות לשאלה זו; תלוי איך מסתכלים ומתייחסים לשכר, ובעיקר לתוספות השכר.

בחדרי חדרים הסבירו פקידי האוצר כי האינפלציה ב-3.5 שנים האמורות תסתכם בכ-10% לפחות, כך שתוספת של 6.25% מזערית ומהווה חיסכון נטו לקופה הציבורית.

פקידי האוצר צודקים, אך ורק בראייה של אלו הסבורים כי עובדי המגזר הציבורי רשאים וזכאים לקבל תוספת יוקר כל שנה, ובהתאם לגובה האינפלציה במשק; תופעה נדירה במגזר הפרטי, שמתרחשת בו אחת לעשור בלבד.

שם יכולים רק לחלום על אפשרות שכזו. על תוספת של 6.25%, כל 10 שנים, כל שכיר בסקטור הפרטי היה מוכן לחתום מיד. נזכיר עוד כי לעומת עובדי המגזר הציבורי, שנהנים מיציבות תעסוקתית, בשוק הפרטי והתחרותי איומי פיטורין עולים מחדש בכל פעם שנראה מיתון באופק, ואף האטה צפויה.

שופרא דשופרא

לדידו של יו''ר ההסתדרות, מדובר בתוספת עצומה, ולו בגלל סיבה אחת בלבד: הוא הצליח לשפר את הישגיו לעומת המופע הקודם. אם בהסכם הקיבוצי הקודם השיג עיני תוספת של 5% בלבד - אחרי יום של שביתה - הפעם הוא שבר את השיא שלו: עוד 1.2 נקודות אחוז, ובלי יום שביתה אחד.

עיני נכנס למו''מ עם מטרה אחת ברורה והשיג אותה: תוספת של יותר מ-5%, כאשר 6% הייתה תוספת חלומית, ו-6.25% הם בכלל שופרא דשופרא.

ומה בעיני הציבור הרחב, זה שמשלם מסים ויממן את התוספת הלכה למעשה? המגזר הציבורי בישראל הולך ומידרדר בקצב מסחרר, כך שבאופן עקרוני, תוספת שכר בגין שירות רעוע אינה מתיישבת עם כלליה של תיאוריה כלכלית כלשהי.

לפי דו''ח התחרותיות הגלובלית שמפרסם מדי שנה הפורום הכלכלי העולמי (WEF), הביורוקרטיה הממשלתית מהווה את המכשול הגדול בעשיית עסקים במדינת ישראל. לא צריך את ה-WEF כדי להסביר לנו עד כמה השירות הציבורי זקוק לרפורמה מבנית עמוקה.

האוצר הכריז על כוונתו להתחיל לנוע בכיוון זה באמצעות הענקת תוספת דיפרנציאלית ותמריצים לפי השגת יעדים. כידוע, זה לא קרה. היקף השכר והיקף התוספת שהעובד במגזר הציבורי מקבל הם פונקציה של "ותק, גודל השאלטר וכוח האיגוד", כפי שהגדיר זאת הממונה על השכר, אילן לוין, שמתוסכל למדי מההסכם שנחתם.

לפיכך, ההסכם הזה לא מתקן דבר, ולא חצי דבר. נתבים, פקחי אוויר וספרנים בבנק ישראל ימשיכו לקבל שכר מופלג, שהקשר בינו לבין תרומתו למשק ולצמיחה מקרי בלבד. לצדם, אלפי רופאים ומורים ימשיכו להשתכר כ-7,000 שקל לחודש בלבד. מערכת השכר במגזר הציבורי נותרה באותה האנדרלמוסיה שבה הייתה נתונה לפני חתימת ההסכם.

בהסתדרות מסבירים שאם רוצים רפורמה, אז יהיה צורך בתוספות שכר נוספות. ניתן לקבוע כי התוספת בסך 6.25% ניתנה "על פארש". אם האוצר היה משיג אחת ממטרות העל שקבע לעצמו, ולצורך כך היה משלם תוספת של 10%, אז המדינה הייתה מרוויחה ובענק. לכן תוספת של 6.25% נראית עצומה, בלתי מוצדקת ונהפכת אחת מההוצאות המיותרות שאליה נכנסה המדינה.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988