זו המשוואה: מצד אחד עומדת משפחת ישראלי, אשר סעיף התקשורת הוא אחד מהכבדים ברשימת הוצאותיה החודשיות. מנגד עומדות חברות התקשורת והטלוויזיה, שמדי רבעון מדווחות על רווחי-עתק.
במשוואה הזו רוב הזמן משפחת ישראלי נמצאת במגננה. אין לה בעיה לשלם עבור מנוי לטלוויזיה, אבל היא מבקשת מחיר סביר. אין לה גם בעיה להתחייב, אבל לזמן סביר. אין לה אפילו בעיה לחתום על חוזה, רק שהיא היתה שמחה להבין מה הוא כולל, ועוד יותר שמחה אם הסיכום היה עולה על הכתב ולא נותר כאוסף של מילים שנאמרו בשיחה מזדמנת עם מוקד שירות לקוחות.
בצד השני של המשוואה יושבות חברות עתירות ממון, ובהיותן מצוידות במיטב אנשי השיווק ועורכי הדין, ידן היא זו שלרוב על העליונה. שיטות רבות כבר הגו אותם מומחים כדי לא לאפשר למשפחת ישראלי להימלט, לקום ולהחליט שהיא מעדיפה לסיים את ההתקשרות ולהתחבר למתחרה.
כאן נכנס לתמונה הרגולטור. הוא עומד, שומע את זעקת הצרכנים ומנסה להתעלות מעל הלחצים הבלתי סבירים שמפעילות עליו החברות.
מכאן ניתן להבין כמה חשובה ההחלטה שהתקבלה השבוע במועצת הכבלים והלוויין ובמשרד התקשורת, לאסור על HOT ו-yes להחתים את משפחת ישראלי על חוזה ל-3 שנים - אלא לשנה וחצי לכל היותר.
כל שנותר לנו הוא לקוות לצעדים נחרצים עוד יותר, שישימו קץ לקנסות היציאה הדרקוניים, להחתמה על חוזים עמומים ולשיטות הגבייה הבריוניות.
ועוד מילה - הפעם לצרכנים. חופש הבחירה מעולם לא היה גדול יותר. מצד אחד האינטרנט, שמציע צפייה בתכנים מהארץ ומהעולם בזמן ובמינון שמתאים לכל אחד ואחת, ומצד שני הממיר הדיגיטלי, שבעלות חד-פעמית של כמה מאות שקלים מהווה אלטרנטיבה למי שמוכן להסתפק ב-5 ערוצים בלבד (ערוץ 1, 2, 10, 99 ו-33). אפשר להצביע בשלט.