כמו גל בתוך גלגל

צפייה ב"גינסבורג", סרטו של יוהן ספאר, מגלה כי יוצרי הגל החדש הצרפתי לא נעלמו אלא רק התחלפו

בשפה הצרפתית יש מילה נהדרת שכל מהותה דיקטטורה של אדם אחד על תהליך יצירה: אוטר. את המילה השרישו יוצרי הגל-החדש, שהביאו לעולם את "מחברות הקולנוע", מגזין ביקורתי לקולנוע, וכתבו בו מבקרים, שלימים הפכו למובילים בשדה הקולנוע העולמי: גודאר, טריפו, רומהר, ואחרים. צפייה ב"גינסבורג", סרטו של הבמאי הצרפתי יוהן ספאר, מגלה כי אותם דיקטטורים קולנועיים, שיוצרים סרטים בצלמם ובדמותם, לא נעלמו עם שקיעתם של הענקים כדוגמת הצרפתים שמנינו, ואמריקאים כמו היצ'קוק וצ'פלין, אלא רק התחלפו.

כל מי שגדל על התרבות הצרפתית, כולל גם הישראלים הבוגרים יותר, שחיו בישראל של פעם, ישראל שעדיין לא התכופפה והתערטלה בפני התרבות האמריקאית, מכיר את סרג' גינסבורג, או לפחות את שיר הגניחות ששר עם בריג'יט בארדו, ואחר כך עם ג'ין בירקין: "ז'ה טם, מואה נון פלו".

גינסבורג, שנולד כלוסיין להורים שהיגרו לצרפת מרוסיה, היה לאחד המלחינים המשפיעים ביותר על התרבות הצרפתית, לא רק בגלל שירים שכתב לגדולות הזמר, כמו ג'ולייט גרקו או פראנס גל, שלה הוא כתב את השיר שזיכה אותה במקום הראשון באירוויזיון 1965, אלא בעיקר בגלל שהוא ייצג, כלפי חוץ, את מהות הגבר הצרפתי: הנהנתן, השיכור, המעשן, המזיין, זה שהוכיח לכל גברי העולם שלא צריך להיות גבר יפה כדי לכבוש את נשות העולם, מספיק שיהיה לך בטחון כדי שתוכל לעשות את זה.

החטוטרת היהודית

וזו בדיוק נקודת התורפה של "גינסבורג". לכל אורכו לא מצליח הבמאי לשכנע אותנו הצופים בייחודו של האמן, בקסם שלו, בגאונות, בייסורים שחווה, והוא מעדיף לשרטט דמות שאיננה יוצאת מגבולות ה"אנפן טריבל", מונח צרפתי נפלא נוסף שבמהותו התנהגות ילדותית שמשום-מה מצליחה לקבל אישור מחויך מהסביבה.

את הסרט בוחר הבמאי לפתוח בילדותו של גינסבורג, בתקופה שבה נכבשה צרפת על-ידי הנאצים, ומראה לנו את עוצמתו וחוצפתו של המהגר הרוסי הקטן, בכך שהוא עומד ראשון בתור כדי לקבל מן הרשויות את הטלאי הצהוב. שם, כך מחליט הבמאי, מתחיל לשאת עליו גינסבורג, כחטוטרת על גבו, את דמות היהודי, והוא מסביר לנו את זה על-ידי פתרון קולנועי שטחי של דמות בובת ענק - שמלווה, ועוקבת אחריו, לאורך כל הסרט של דמות אנטישמית, שיצאה מפוסטר נאצי, של דמות ארוכת גפיים, ולה אף ארוך כמובן.

האלמנט הפנטסטי הזה שמלווה את הסרט כולו, כמו גם אירועים ודמויות היסטוריות שנכנסות ויוצאות מהסרט בלי הסבר, גורמים לו להישאר בגדר האקספרימנט, המעניין לעיתים, בלי ספק, המשוחק נפלא, אבל רק ככזה. אי אפשר לצאת מ"גינסבורג" מבלי לתהות: מה בעצם ראיתי שם? מה קרה לו בעת השואה, וכיצד ניצל? מה הוא עשה בדירה של סלבאדור דאלי? ועוד פרטים ושאלות רבות, שנשארו פתוחות. בדרך הביתה, לאחר צפייה בסרט, לא יכולתי שלא לחייך לגבי האיזכור של הסופר הצרפתי בוריס ויאן שמופיע בסרט. ויאן מת מהתקף לב ב-1959 בהקרנת הבכורה של העיבוד הקולנועי לספרו המוכר ביותר: "עוד אירק על קבריכם". מעניין אם גם גינסבורג היה נופל מת בעת שהיה צופה בסרט שבוסס על חייו.