פסק דין חדש של העליון מרחיב את אחריות הרופאים וקופות-החולים

רבים מאתנו אינם חובבים רופאים ובדיקות רפואיות. אחרים פשוט אינם סומכים על הרופאים. "אתה לא שומר על עצמך". "לך לרופא, ואל תחכה עד שיהיה מאוחר מדי". "הקשב לגוף שלך. הוא קורא לעזרה" - אלה הם מקצת מן המשפטים השגורים בפיהם של אנשים הדואגים לשלומם של יקיריהם. אלה אינם דואגים לבריאותם כראוי, כך הם סבורים, והם עלולים למצוא עצמם בסופו של דבר וידיהם על ראשם.

"אני מכיר את הגוף שלי יותר טוב מכל הרופאים", מנגד, הוא משפט, שמושמע רבות על-ידי הנרתעים, מסיבה כזו או אחרת, מן הרופאים ומן הפרוצדורה הרפואית.

אליהו א. נמנה, ככל הנראה, עם אלה שאינם מתרגשים מאיתותי האזהרה של הגוף שלהם. מזה מספר שנים הוא שרוי בתרדמת מוחלטת - COMA. אירוע קרדיאלי חריף, שהתרחש בגופו באפריל 2001, גרם לו לנזק נוירולוגי בלתי הפיך בגזע המוח.

על מפתנו של בית המשפט העליון הונחה השאלה מי הוא האחראי לכך: האם הרופאה, אותה ביקר אליהו זמן קצר לפני התרחש האירוע, ושלא ביצעה בו מיד בדיקת א.ק.ג.? שמא עליו, שלא היה ערני מספיק לאותות המצוקה ששיגר גופו, ושלא פעל בדיוק לפי הוראות הרופאים?

שני שופטים (מרים נאור ודוד חשין) קבעו כי האחריות המלאה מוטלת על כתפי הרופאה. שופטת אחת (אילה פרוקצ'יה) העדיפה להעביר ולו מקצת מן האחריות אל כתפיו של אליהו עצמו.

ד"ר לודמילה גאנדין, אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה עבדה בקופת-חולים כללית, הכירה לראשונה את עניינו של אליהו רק כחודש וחצי לפני האירוע הלבבי. אשתו הגיעה אליה בשמו וביקשה עבורו מכתב הפניה לבדיקות שונות, ובהן בדיקת א.ק.ג.

יומיים לפני האירוע הגיע אליהו עצמו אל ד"ר גאנדין, כשהוא מלווה בידי אשתו. זו הפעם הוא התלונן בפניה על כאבים בחזה ובכתף, על הזעה ועל שיעול יבש. בבדיקה כללית שערכה לו ד"ר גאנדין לא נמצאו ממצאים מדאיגים. חום גופו ולחץ הדם שלו היו תקינים, קולות הלב היו סדירים, ריאותיו נקיות, ומצבו הכללי טוב.

בסעיף האבחנות שבמסמך סיכום הבדיקה כתבה ד"ר גאנדין: "CHEST PAIN". היא רשמה לו תרופות לשיכוך כאבים, הפנתה אותו לבדיקות שונות, וביקשה ממנו לשוב אליה עם התוצאות.

ביומיים שלאחר מכן הלך אליהו לעבודה כרגיל, עד שבערבו של היום השני שלאחר הביקור הוא איבד את הכרתו. צוות נט"ן העניק לו טיפול, שכלל מכות חשמל ועיסוי לב, ופינה אותו לבית-החולים כשהוא מחוסר הכרה ומונשם. אליהו נותר נכה בתרדמת.

הרופאה "הרדימה" את החולה

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא, קיבל את תביעת הרשלנות הרפואית שהוגשה על-ידי עוה"ד נתן רון ודוד וינטר בשמם של אליהו ורעייתו. הוא קבע כי הרופאה התרשלה במלאכתה בכך שלא ביצעה לאליהו בדיקת א.ק.ג. מיידית כבר בעת ביקורו אצלה, יומיים לפני האירוע, למרות שהתקיימו בו גורמי הסיכון ולמרות הסימפטומים עליהם התלונן.

שפירא קבע כי על אליהו מוטל אשם תורם לתוצאה המצערת של הדברים, וזאת בשיעור 50%, לאור זאת שהוא לא נהג כפי שניתן היה לצפות ממנו שינהג במצבו, ובמיוחד לא נענה להפצרות אשתו לשוב לרופאה או לפנות לחדר מיון עם התגברות כאביו. לדברי אשתו, הוא "לא אהב" לפנות לרופאים.

משנקבע כי הנזק שנגרם לאליהו עמד על מעט למעלה ממיליון שקל, חויבו הרופאה וקופת-החולים לשלם לו מחצית מכך. פסק דינו של שפירא הוא שעמד במבחן הערעור בבית המשפט העליון.

"אני סבורה כי הערכאה הראשונה צדקה בקביעתה כי הרופאה התרשלה כלפי המערער", פתחה השופטת מרים נאור, והוסיפה: "לא אוכל עם זאת לתמוך בקביעה כי היה בנסיבות העניין אשם תורם של המערער".

תחילה, היא ראתה לקבוע כי טענתה של ד"ר גאנדין, שלפיה בביקורו של אליהו אצלה יומיים לפני האירוע היא הפנתה אותו לבדיקת א.ק.ג., "נשענת על בלימה". היא הוסיפה וקבעה כי גם לו הטענה היתה מתקבלת, לא היה בכך כדי לסייע לרופאה.

"השאלה החשובה איננה אם היתה הפנייה לבדיקת א.ק.ג., אלא אם היתה הפנייה לבדיקת א.ק.ג. דחופה", מיהרה להעמיד דברים על דיוקם. "הא.ק.ג. היא בדיקה פשוטה שניתן לבצעה, כפי עדות הרופאה, באמצעות האחות בחדר הסמוך. מדוע לא לנקוט בדרך פשוטה וזולה זו? אין צורך בלבטים רבים, גם אם בעיה קרדיאלית היא רק אחת הסיבות האפשריות לכאב בחזה", גילתה נאור חוסר שביעות-רצון רבתי מהתנהלותה של הרופאה.

בטענותיה של ד"ר גאנדין ראתה נאור הכרה בכך שבמבט לאחור היא מכה על חטא: "מדברי הרופאה על מה שהיא טוענת שעשתה... ניתן ללמוד על מה שהיא סבורה, למצער היום, כי צריכה היתה לעשות", קבעה. "נוכח האבחנה - CHEST PAIN - היה צריך להידלק אצל הרופאה אור אדום שחייב, למצער, ביצוע בדיקה במקום", חרצה.

נאור הוסיפה וקבעה כי גם לו היה נקבע כי לא היתה התרשלות באי-ביצועה של בדיקה מיידית, הרי בוודאי יש לקבוע כי היה על הרופאה להעמיד את אליהו על הצורך לפנות באופן מיידי למיון או לקופת-החולים במקרה של החמרה.

"מוכנה אני לקבל כי ייתכנו הסברים נוספים לכאב שאינם קשורים בבעיה קרדיאלית. באבחנה, שבדיעבד ברור כי היא היתה מוטעית, 'הרדימה' הרופאה את אחריותו של המערער כלפי עצמו", רמזה לעבר הסרת האשם התורם מעל כתפיו של אליהו.

על-פי נאור, המינימום שהרופאה היתה צריכה לעשות נוכח תלונותיו של אליהו על כאבים בחזה היה להזהירו מפני סימנים של תעוקה לבבית, ולהורות לו לשוב אליה או לפנות לחדר המיון בבית-החולים אם יתגברו הסימנים לכך. "מכל כיוון שנסתכל על הדברים, בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו כי הרופאה התרשלה", סיכמה נאור סוגיה זו.

עוד היא קבעה כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין האירוע שהביא לכניסתו של אליהו לתרדמת. לדידה, לו ד"ר גאנדין היתה עורכת מיד את הבדיקה הדרושה, ניתן היה לגלות אם הוא כבר סבל מאירוע לבבי, אם לאו.

הנחיה לכלל הרופאים

נאור חלקה, כאמור, על השופט שפירא בשאלת האשם התורם. "בהיעדר אזהרה כלשהי מצד הרופאה יכול חולה לומר לעצמו - הייתי אצל הרופאה והיא קבעה שזו בעיה מקומית (או שפעת, לפי גירסת המערערת, לאבחנה החלופית אין חשיבות). מדוע שאלך לבית-החולים או אשוב אל הרופאה?", קבעה נאור והוסיפה: "גם בהנחה כי החולה אכן נשלח על-ידי הרופאה לבדיקת א.ק.ג., הרי אי-אמירה ברורה כי מדובר בבדיקה דחופה, וכי יש לחזור בו ביום עם התשובה - היה בה כדי 'להרדים' את ערנותו של החולה".

בקשר לכך שיגרה נאור הנחיה לכלל רופאי ישראל: "כאשר רופא מסביר לחולה לחזור ולפנות במקרה של החמרה או במקרה שיהיו סימפטומים מסוימים - עליו לרשום זאת בגיליון הרפואי. הוא הדין כשהוא מנחה אותו לבצע בדיקה - ולחזור באופן מיידי (או תוך פרק זמן מסוים)".

השופט דוד חשין הסכים עם פסק דינה של נאור. השופטת אילה פרוקצ'יה, לעומת זאת, חלקה עליה (בדעת מיעוט מעניינת - ראו בהמשך) בשאלת הסרתה של אחריות כלשהי מעל גבו של אליהו.

כך, אליהו ואשתו יזכו למלוא סכום הפיצויים - ולא רק למחציתו. קשה להאמין שיהיה בכך כדי לשמח אותם יתר על המידה. (ע"א 2886/05).

דעת המיעוט: אחריות החולה כלפי גופו

שופטת המיעוט, אילה פרוקצ'יה, התקשתה לקבל את העמדה, אשר לפיה לא חל על אליהו כל אשם תורם בגין מחדלו לבצע את הבדיקות שנשלח לבצען ולפנות לחדר מיון או לרופאה המטפלת, שעה שהכאבים בחזהו לא נחלשו. בפסק דינה ניתן למצוא קביעות ערכיות בנוגע לאחריותו של אדם על גופו.

"גם בלא הדגשה של הרופא המטפל על דבר הדחיפות שבביצוע בדיקת פעולת הלב, והצורך החיוני במעקב רפואי בעקבותיה - העשויים להוות רשלנות רפואית... עדיין חלה על החולה מידה של אחריות סבירה לגורלו, שאיננה בהכרח 'מורדמת' לחלוטין, גם בהינתן מחדל רשלני של הרופא", קבעה פרוקצ'יה.

"אכן, חולה בוגר אמור להישמע לקולו של הרופא. אך בה בעת, אין הוא יכול להישאר אטום לקולות גופו, ועליו להגיב לאיתותים ולקולות אזהרה שהגוף משמיע, במיוחד כאשר על פני הדברים מדובר בסימנים מדאיגים, אשר גם להבנת אדם מן היישוב עלולים לטמון בחובם סכנה בריאותית ממשית", הוסיפה.

לדידה, כאבים מתמשכים באזור הלב נמנים עם סוג הסימנים הללו, גם כאשר הרופא המטפל אינו מצביע על קיום סכנה ועל דחיפות במעקב אחריה.

"מקום שסימני המצוקה נמשכים גם לאחר הביקור אצל הרופא - על אדם סביר האחראי לגורלו לנקוט פעולה מיידית כדי להבטיח מעקב רפואי, כדי לבדוק את טיבם ולקבל את הטיפול הנדרש", כך פרוקצ'יה.

על-פי פרוקצ'יה, התייחסותו של אליהו לאותות האזהרה של גופו התאפיינה באדישות ובמחדל ולא שיקפה התנהגות סבירה של אדם סביר. די בכך, בעיניה, כדי להטיל עליו חלק מהאחריות למצבו הנוכחי.

בנוגע למידת התרומה שראוי לייחס לאליהו, ראתה פרוקצ'יה לשוב ולהדגיש כי "הסתמכות סבירה של חולה על דברי רופאו איננה הסתמכות טוטלית ואוטומטית; החולה אמור להמשיך ולהישמע כל העת לאיתותים ולקולות האזהרה שגופו משמיע, ולהיות אחראי לגורלו הבריאותי גם כאשר רופאו מתרשל בעריכת הבדיקות או במתן הטיפול המתאים".

כך, גם כאשר למרות דברי הרגעה של הרופא ממשיך הגוף לתת סימנים מעוררי דאגה, ונדלקות נורות אדומות המאותתות על מצב חירום - על החולה לפנות ביוזמתו לבית-החולים.

"רשלנות הרופא אינה מטשטשת את אחריותו העצמאית של החולה כלפי גופו", סיכמה פרוקצ'יה - והטילה על אליהו אשם תורם בשיעור 25%.