ועדת החינוך עוברת לפייסבוק

בכנס ITEC לחינוך, שנערך השבוע במכון ון ליר בירושלים, הוקדש אחד הדיונים המרכזיים בכנס לחינוך דיגיטלי, ולא בכדי. פייסבוק, ויקיפדיה ושאר הרשתות החברתיות מציעים לנו כלים לממש את העקרונות הפדגוגיים המרכזיים בקלות יחסית ובעלות מינימלית.

זמנו של העולם המודרני עבר, ואת מקומו תופס העולם הפוסט-מודרני.

בעולם המודרני נדחפנו להיות צרכנים פאסיביים: תקשורת המונים שבה יש בודדים שכותבים והשאר קוראים אותם בצורה פאסיבית, חינוך המוני שבו המורים והפרופסורים מדברים והיתר מקשיבים, ודמוקרטיית המונים שבה נבחרי הציבור נבחרים אחת לכמה שנים - ונעלמים בלי שנוכל להגיב אליהם.

מצב זה שרר במאות השנים האחרונות של העידן המודרני. תוכנית הלימודים של בית-הספר היום עדיין מתאימה למאפיינים אלה, על אף שהתנאים השתנו.

המדיה החברתית - הרשתות החברתיות - הן כלי הנשק העיקריים של המהפכה הפוסט-מודרנית. מתקשורת המונים אנחנו עוברים לתקשורת חברתית, שבה יחידים כותבים ליחידים וקהילות כותבות לקהילות באמצעות קבוצות ודפי אוהדים בפייסבוק, פעילויות בבלוגים, פעילות ב-YouTube ועוד.

החינוך ההמוני, בשל היותו עתיר רגולציה, מתקשה לקלוט את השינויים שעוברים על כלי התקשורת, וכך גם הפוליטיקה.

זו הסיבה שהפוליטיקה ומערכת החינוך נשארים איים שמרניים בתוך אוקיינוס סוער של שינויים. החינוך מחזק את הפוליטיקה השמרנית, והפוליטיקה מחזקת את החינוך השמרני.

בעולם העסקי של היום, רוב החברות הגדולות בארה"ב, וגם הרבה חברות בישראל, מתקשרות עם הלקוחות שלהן באמצעות דפי אוהדים בפייסבוק ושאר מדיות חברתיות.

הן עושות זאת בכמה תחומים: בשירות לקוחות, בתחום מחקר ופיתוח וכן בשיווק דרך רשתות חברתיות. תקשורת מסוג זה מתבצעת הן כלפי הלקוחות והן כלפי העובדים. מערכות החינוך, לא האקדמית ולא התיכונית, עדיין לא השכילו לשלב את הרשתות החברתיות בפעילות החינוכית.

יש פוטנציאל עצום לחינוך באמצעות רשתות חברתיות. החינוך בהן מבוסס על עקרונות פדגוגיים שקיימים כבר עשרות שנים, אך לא הצליחו לממש אותם בעבר, לפני הרשתות החברתיות.

העקרונות הם: הלומדים שותפים לבחירת תוכני הלימוד; הלומדים אינם שומעים פאסיביים של המורה או המרצה, אלא שותפים אקטיביים לתהליך; את תוכני הלימודים לא קובע משרד החינוך אלא כל קהילה על-ידי הקהילה עצמה.

לפני עידן הרשתות החברתיות, העלות של יצירת תכנים מקומיים הייתה עצומה, ולכן גם אם הדבר היה רצוי, היה זה בלתי אפשרי. לעומת זאת, העלות בעידן של מנועי החיפוש המהירים ושל כלי יצירה כמו טוויטר, פייסבוק, YouTube, סלייד-שר, וויקיפדיה - היא אפסית.

כל אחד יכול לכתוב היום ספרים, מצגות, סרטונים וערכי מידע - ולהפיצם באינטרנט. כשבוחנים את הכדאיות והתועלת, המאזן הקיים מופר ומשתנה לטובת הכוח האינדיבידואלי והקהילתי.

לכן, החינוך צריך לעבור לידי ההורים ולא לידי מערכת החינוך. להורים יש תפקיד מרכזי בעדכון התכנים. משרד החינוך יישאר כרגולטור הקובע כללי משחק הוגנים, אך תפקידו אינו להביא וליצור את התכנים. לדוגמה, משרד החינוך יכול לפתוח ויקיפדיה, וכל הורה יוכל לתרום ערכים על-פי הידע שלו - בנושאי תזונה, אופנה או פיזיקה.

וכך, באמצעות הכנסת פייסבוק, ויקיפדיה ורשתות חברתיות למערכת החינוך, נגשים למעשה באופן נאמן את הערכים הפדגוגיים הקיימים.

הכותב הוא מרצה לשיטות ניהול חדשניות במדיה חברתית באוניברסיטת בר-אילן, מרצה לחינוך באוניברסיטה הפתוחה ויועץ להנהלות הבכירות ולמרכזי מחקר ופיתוח בישראל.