עוד שריפה ידועה מראש

היא לא תהיה של אש, אלא של מים. במשרד האוצר מודעים לה, אך שוב מעדיפים לחסוך

אחרי כיבוי השריפה בכרמל שואלים כולם מה יהיה הנושא הבא שעלול להבעיר את האזור. הרשו לנו להציע דוגמה: המחסור האקוטי במים.

ה"כבאים" בשריפה המטפורית הזו הם מתקני ההתפלה, שבניגוד לכבאים האמיתיים אינם סובלים מהזנחה. ועדיין, אבסורד לא חסר בסיפור הזה. הנה פרטיו:

בעשור החולף הוקמו בישראל 3 מתקני התפלה על-ידי זכיינים פרטיים שזכו במכרזי BOT. החשב הכללי גאה מאוד בהתמחות שצבר בניהול המכרזים - ובמיוחד בתוצאות המכרז האחרון, למתקן ההתפלה בשורק - שקבעו "שיא עולמי" במחיר המים הנמוך לצרכנים.

על רקע זה הוא מערים מכשולים מול כל יוזמה להקמת מתקן התפלה שלא באמצעות מכרז BOT.

הדוגמה המוכרת יותר היא הוויכוח המתנהל כבר כשנה בין האוצר למקורות סביב מתקן ההתפלה באשדוד, שאמור להתפיל מאה מיליון קוב בשנה.

בתרגום גס: מים לכמיליון איש. האוצר דורש ממקורות להתחייב למחיר מים של 2.36 שקלים לקוב; מקורות רוצה 2.49 שקלים. באוצר טוענים שהתעקשותם על המחיר נועדה לחסוך לציבור תשלום מיותר של מאות מיליוני שקלים. החישוב הפשוט שלנו מראה שמדובר ב-13 מיליון.

והנה דוגמה נוספת: לפני כשנתיים הציעה קבוצת פז למדינה להקים מתקן התפלה גדול במתחם בית הזיקוק שלה באשדוד. בניגוד למקורות, פז מוכנה להתחייב למחיר השווה לזה שנקבע במכרז שורק. הדרישה היחידה שלה הייתה לקבל מהמדינה התחייבות לרכוש את המים - כפי שניתנת לזוכים במכרזים. אבל האוצר מסרב.

במדינה מתוקנת הממשלה מחליטה אם שיקולי האוצר חשובים יותר ממשבר לאומי. בישראל, הוויכוח המיותר הזה יכול להתנהל שנים ללא התערבות הדרג הפוליטי. כדי שזה יקרה חייבת לפרוץ כנראה שריפה ענקית.