המלחמה הקרה

הטריו הבימתי ב"גיבורים" נראה בתחילה מבשר טובות, אבל די מהר ההצגה הזו נתקעת, מאבדת תנופה והופכת לשבלונית ולצפויה

פרנאנד (ספי ריבלין) השיג פיצוח. הוא פיצח את סיכויי ההישרדות של השוהים בבית האבות הצבאי לוותיקי מלחמת העולם הראשונה, שהוא נמנה עם דייריו. לפי הפיצוח לעולם לא יחגגו שני ימי הולדת באותו היום. ובמילים אחרות, היה ואדם שנולד באותו התאריך שלך מתפקד לבית האבות, דע לך מיסייה, ביום ההולדת הבא רק אחד מכם ינשוף על הנרות.

הפיצוח של פרנאנד מתבסס על כך שבמשך השנים הרבות שהוא ורנה (אהרון אלמוג) שוהים בבית האבות לווטרנים שבצרפת, לא נחגגו שני ימי הולדת באותו היום. אכן, עם עובדות קשה להתווכח, ויש גם אשמות בכל הרציחות האלה: אלו הן האחיות האימתניות במסווה של אחיות רחמניות, שדואגות לחסל אחד מן השניים כדי לחסוך להן פרוצדורת ימי הולדת בבית האבות. אחרי הכול, מה הם חיי אדם לעומת עוד עוגה לאפות.

נשמע הגיוני? טוב, לא צריך לקחת כל דבר שפרנאנד אומר בכזו רצינות, האיש סוחב רסיס של פגז בגולגולת, שמעבר לתחושת הפראנויה ולכך שהוא משוכנע שפסל האבן של הכלב שבחצר זז ומאיים לנשוך אותו, גורם לו להתעלף לעיתים קרובות וליפול לבורות שנחפרו בשביל אחרים.

גם לדבריו של הצלע השלישית גוסטאב (יוסי פולק) מומלץ להתייחס בספקנות. הוא מפנטז לברוח מהמוסד הפתוח ולטוס להודו-סין על מנת להתחיל בחיים חדשים, אבל בפועל אפילו את גבולות בית האבות הוא חושש לחצות. גם כן גיבור.

שום חיבור רגשי

"גיבורים" מביא את סיפורם של גוסטאב, רנה ופרנאנד. טוב, עכשיו זה אני עם הרסיס בגולגולת שמשבש את כתיבתי. השלושה אמנם מאכלסים את הבמה במשך כ-80 דקות, אבל סיפורים של ממש אין בפיהם. שלושת הטנורים: פולק (שגם ביים), ריבלין ואלמוג אמנם מאפיינים היטב את קווי האופי של הדמויות שהם מציגים - גוסטאב-פולק הוא האימפולסיבי, רנה-אלמוג השכלתני ופרנאנד-ריבלין כהרפיה הקומית שביניהם, ומייצרים טריו בימתי שמבשר טובות בתמונות הפותחות. אבל די מהר ההצגה הזו נתקעת, מאבדת תנופה והופכת שבלונית וצפויה.

זה קורה ממספר סיבות, והראשונה שבהן היא סוגיית הסיפור שהמחזאי סיבלראס לא שם בפיהם של השלושה. מי הדמויות, מאיפה באו, מהי הטראומה שהם סוחבים מהמלחמה חוץ מאותו רסיס בראשו של פרנאנד, אולי מעשה גבורה - "גיבורים" אחרי הכול - משהו שיעורר את בלוטת הרגש ויגרום חיבור אמוציונלי כלשהו. יש מצבים שגובר הכלל לפיו Less is more. זה לא אחד מהם.

הסיבה השנייה לשעמום המתפתח נובעת מכך שגם בתוך סד האין-עבר של הדמויות, גם ההווה שלהן חוזר על עצמו בשיטתיות מתסכלת. אף דמות לא חורגת ולו במילימטר מן הצפוי ממנה בתכנון המסע אל עצי הצפצפה שעל הגבעה שממול, ובכלל באיזה מן הדיאלוגים. זה ששכלתני יישאר שכלתני, זה שאימפולסיבי יישאר אימפולסיבי, אפס הפתעות ואפס התרגשויות, כשנקודות האור היחידות מגיעות הודות ליכולות הקומיות המתפרצות של ספי ריבלין בתפקיד ספי ריבלין.

והערה לסיום. סר תום סטופארד (מחזאי "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", תסריטאי "שייקספיר מאוהב") מצוטט בתכנייה, מתוך ראיון שנתן על המחזה: "אין בו משפטי פואנטה כמו בקומדיות שלי. מדובר כאן יותר בקומדיה כנה מאשר ברצף של שנינויות בועטות. אפשר לומר שעולה כאן כאב מעודן".

סטופארד הוא שתרגם את ההצגה לאנגלית ונתן לה את השם הקליט "גיבורים" במקום שמה המקורי: "הרוח בעצי הצפצפה".

אני לא יודע לומר האם התרגום של דורי פרנס להצגה מגיע מהגרסה האנגלית של סטופארד (זו שסיבלראס מעיד באותו הראיון כי שיפרה את המחזה המקורי שכתב) או ישירות מהגרסה הצרפתית. כך או אחרת, כאב מעודן יש בשפע, גם לדמויות, גם לצופים.

"גיבורים", מאת: ז'ראלד סיבלראס, תרגום: דורי פרנס, בימוי: יוסי פולק, תיאטרון הבימה