לסיפור הזה עדיין אין סוף, אבל יש לו מוסר השכל: כדי להתיישב במזרח ירושלים צריך כסף. ועדיף אידיאולוגי. אם אין לצדכם ספונסר עם כיסים עמוקים כמו ארווינג מוסקוביץ, שמוכן לספוג הפסדים למען השליחות, אל תיכנסו להרפתקה הזאת בכלל; לכסף שגויס מהציבור יש הרבה פחות סבלנות. גם לאנשי עסקים שמחפשים איך לעשות כסף, ולא איך לסכל רצף טריטוריאלי אין הרבה אורך נשימה. כשנגמר החמצן הם מחפשים את הקונה עם ההצעה הכי גבוהה, ולא מעניין אותם אם יש לו תעודת זהות ישראלית או שורשים פלסטיניים. העיקר שיביא מזומן.
אבל נתחיל מההתחלה. שכונת נוף ציון שבין ארמון הנציב לכפר ג'אבל מוכאבר היא מקרה מבחן מרתק לקשר שבין אידיאולוגיה וכסף. היא הוקמה כפרויקט כלכלי לכל דבר, שנועד למשוך מיליונרים אמריקאים המחפשים דירה להשקעה עם נוף להר הבית. רק 500 מטרים מהטיילת היפהפייה של ארמון הנציב.
חברת דיגל , בעלת הקרקע, בנתה דירות פאר לעשירים. ציפוי אבן אדומה, תקרות בגובה שלושה מטרים ובנייה בשטח טופוגרפי לא פשוט הפכו את הדירות הללו לעסק יקר. 2 מיליון שקלים עלתה ב-2007 דירת חמישה חדרים בפרויקט. בבראנץ' מיתולוגי אחד במיאמי רכשו עשירי פלורידה קרוב לשישים מתוך 91 הדירות שהוצעו בשלב א'. במצגת הרי תמיד הכול נראה פנטסטי. ובמצגת, כמו גם באתר האינטרנט שסייע בשיווק לחו"ל, אין ערבים.
כתבה ב"הראלד טריביון" טרפה להם את הקלפים. גם אנשים עם כסף לא ששים לגלות ששילמו כל-כך הרבה על דירה בפאתי כפר ערבי, שלא נחשב לידידותי במיוחד. מחצית מהרוכשים ביטלו את הקנייה. שבעת הבניינים עמדו בשיממונם. החובות הלכו ותפחו.
בדיגל ניסו לקרוץ לקהלים חדשים. חילונים, דתיים, אשכנזים, ספרדים. פה ושם נרשמה התעניינות, אבל מרבית הדירות עדיין עמדו ריקות, וגם מי שקנה לא מיהר להיכנס. התפנית באה בעקבות קמפיין מסיבי בקרב הציבור הדתי לאומי, שערכה חברת "מים - פרסום ושיווק".
"היה צריך לגיס אנשים ערכיים ציוניים, שירושלים חשובה להם", משחזר עו"ד אביחי בוארון, בעל החברה. "עשינו קמפיין מסיבי שכלל ביקורים מסוקרים של אח"מים ושל רבנים בשכונה. יזמנו כתבות צבע ב'מקור ראשון', במגזין 'מעייניי הישועה' וב'בשבע', ופרסמנו מודעות בעיתונים על התגבשות קבוצת רוכשים".
הקמפיין הוכיח את עצמו. סיפורו המרגש של יהודה לוי, מבעלי חברת דיגל, קיבל במה נאה בעיתוני המגזר. הכתבות תיארו כיצד אביו רחמים עבוד-לוי רכש את הקרקע ב-1968, מיד אחרי המלחמה, ואיך השקיף עם שני ילדיו על האדמה שרכש והצהיר שיום אחד תקום פה שכונה יהודית לתפארת. שנתיים אחר כך נפטר האב, והאחים, שעדיין לא מלאו להם 18, נשארו עם החזון ועם הבטחה מראש עיריית ירושלים דאז טדי קולק, ש"שערות יצמחו על כף ידו אם יצליחו השניים לקבל אישורי בנייה במקום". הם לא התייאשו, והמשיכו לקנות חלקות נוספות כדי לעבות את הנכס. ארגוני זכויות האדם שפנו לערכאות כדי למנוע מהם את הבנייה נחלו מפלה בבית המשפט העליון, ועוד אצל השופטים אהרן ברק וסלים ג'ובראן. הדרך להקמתה של נוף ציון נסללה.
במקביל לפריטתו של לוי על בלוטות הרגש החלו המחירים לרדת. 1.4 מיליון שקלים עלתה דירת חמישה חדרים בקיץ 2009. משפחות דתיות ברוכות ילדים, שהדירות הגדולות והמרווחות קרצו להן, החלו להתעניין. הסטנדרט הגבוה הפך לריאלי יותר. הובטח להן שהשכונה תישא אופי דתי לאומי. שיווקו להם קהילה עם אנשים כמוהם.
"אשתי אמרה, לא יכול להיות שמקום כזה בירושלים יעמוד ריק'", מספר אורי דופלט, אב לשישה, שהגיע לנוף ציון לפני שנה וחצי ממעלה הזיתים, עוד שכונה במזרח ירושלים. "הוא גם יפה וגם בעל חשיבות אסטרטגית. מה גם שאנחנו לא חור נידח, זה דקה מתלפיות. נכון שג'אבל מוכאבר זו לא שכונה נחמדה ויצאו ממנה כמה פיגועים. אבל לאן יצאו? למרכז העיר, לגבעת מרדכי. פה לא קרה כלום. מי שבסוף קנה פה לא ראה את הערבים. הוא ראה את הר הבית ואת הנוף. אם את גרה פה, כנראה שחוץ מלחפש איכות חיים, יש לך גם סוג של אידיאולוגיה".
אכלוס שלב א' הסתיים בהצלחה, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. דיגל תכננה עוד 300 יחידות דיור, שנשארות בינתיים על הנייר. מצבה הכלכלי לא אפשר לה לקדם את הפרויקט; היא חייבת 60 מיליון שקלים לבעלי האג"ח ו-80 מיליון לבנק לאומי, והגירעון שלה בהון עצמי מסתכם ב-18 מיליון שקלים. הנאמן של מחזיקי האג"ח יצא עם הודעה לבורסה: דיגל מציעה עצמה למכירה. מתווכים רשמיים ולא רשמיים החלו לעבוד. הקליינט של עו"ד דב ויסגלס הגיש את ההצעה הטובה ביותר מבין הארבע שהגיעו. הדיירים בשבעת הבניינים כמעט נשמו לרווחה. אלא שהייתה רק בעיה אחת קטנה: המועמד המוביל לרכישה הוא פלסטיני.
"בדקו שהם יהודים טובים"
בהודעה לבורסה מלפני עשרה ימים הושמט הפרט השולי על מוצאו של הזוכה. הוזכרה רק חברת Techsal Trading Limited הקפריסאית, שבאמצעותה הוא פועל. כתב "גלובס" אבי שאולי חשף באותו יום כי מאחורי החברה עומד איש עסקים פלסטיני. ההודעה לבורסה התעדכנה: אמנם פלסטיני, אבל עם דרכון אמריקאי. פלסטיני לייט.
מוטי מינצר, עורך דין בתחום הסחר הבינלאומי וותיק הדיירים בנוף ציון, קורא את הידיעה באתר האינטרנט של גלובס ומבין שמשהו לא טוב הולך לקרות פה. "לא הייתי אומר שחשכו עיניי. היו פה כבר אסונות יותר גדולים, כמו הגירוש הגדול לפני חמש שנים. אבל המהלך הזה בהחלט עומד בניגוד למאמצים שעשיתי אישית ומקצועית כדי להקים כאן שכונה".
- במה זה מתבטא?
"הגעתי לכאן עם אשתי מאלקנה לפני למעלה משנתיים. בעשרת החודשים הראשונים גרנו פה לבד. אף אחד לא רצה להיות הראשון שיעבור, והשכנים היחידים שלנו היו בני הדודים. הצעתי למהססים שיחתמו על חוזה והוא ייכנס לתוקף רק אחרי שיתווספו 25 חתימות. עד אז החוזה נשאר אצלי בנאמנות כעורך דין. אנשים השתכנעו, ובאמת נכנסה קבוצה גדולה יחד. מה שקורה עכשיו עומד בניגוד למה שהובטח לנו, ועלול להשפיע על אופי השכונה".
- מה הבטיחו לכם?
"השכונה שווקה כמקום שמיועד לציבור היהודי ולציבור הדתי לאומי. בדקו אפילו את יהדותם של הקונים מארצות הברית לפני שמכרו להם".
- מה זאת אומרת?
"בדקו שהם אכן מהיהודים הטובים. החתימו אותם על תצהיר שהם זכאים לעלות לפי חוק השבות. אין לי בעיה לגור בשכנות לפלסטינים. אני קונה במכולת של אחד שהוא לא מחובבי ישראל, וכשגרתי פה לבד ומגרש המשחקים עמד שומם, רציתי שישחקו בו ילדים פלסטינים. אבל יש הבדל בין לגור ליד, לבין השתלטות מוחלטת על השכונה. דיגל הבטיחה לנו יישוב מאובטח עם שמירה ועם גדר. לא תהיה לזה משמעות במצב העניינים החדש שעלול להיווצר פה".
מינצר, כמו האחרים, מניח שאותו איש עסקים פלסטיני ייעד את בנייני המגורים לפלסטינים. בא כוחו, עו"ד ויסגלס, סירב להתייחס לתוכניותיו העתידיות של הקליינט, אבל מקורבים למשא ומתן בינו לבין בעלי האג"ח מעריכים שהכול עדיין פתוח. ייתכן שהקונה החדש יעדיף להימנע מעימות ולבנות במקום מלון או מרכז מסחרי גדול. בדיקת נאותות עדיין לא התקיימה, ומי יודע, אולי התחייבויותיה של דיגל לציבור הדתי לאומי יגרמו לו בכלל לתפוס רגליים קרות ולבטל את כל העסק, או לקנות בלי לבנות כלל.
האפשרות האחרונה היא סוג של הקפאה אידיאולוגית. אם ערבים לא יכולים לגור שם, אז גם היהודים יסבלו מבידוד וייאלצו בסופו של דבר לעזוב. ועדיין, אדם המכיר את המשא ומתן מקרוב מתעקש שלא מדובר באידיאולוגיה אלא בסיפור כלכלי טהור: "יש כאן פעילות מסחרית רגילה של חברה שקונה איגרות חוב בבורסה. תארי לך שהיו מתנפלים ככה על משקיעים ישראליים בארצות הברית, הרי מה שקורה כאן זה פשוט צביעות. שרים ישראלים יוצאים לנסיכויות המפרץ כדי לקרוא לערבים להשקיע בארץ, וכשזה קורה, וערבי אחד בא להשקיע. באים לבדוק אם הוא נימול".
- מדובר פה בפלסטיני, לא בנסיך מקטאר.
"אז מה. למה ליהודים מותר לקנות קרקע בשיח' ג'ראח ולפלסטיני אסור לקנות במזרח ירושלים? 98% מבעלי האג"ח הצביעו לטובת ההצעה הזאת, כי הם רוצים, ובצדק, את כספם בחזרה. מחזיקי האג"ח הם לא אנשים עם אג'נדה פוליטית. אלה אנשים שמחזיקים בכספי ציבור. ואם מישהו מציע להם את הכסף, הם צריכים לבקש ממנו תעודת זהות? מה זה רלבנטי?".
"יש לי שני ילדים בלונדינים"
אז במי בכלל מדובר? שמועות עקשניות בקרב הקבוצות שהתחרו על רכישת החברה מדברות על בשאר אל-מסרי, היזם שמאחורי הקמת רוואבי, העיר החדשה שמתוכננת לקום מצפון לרמאללה, שכבר שכר את שירותיו של ויסגלס בעבר. מקורבים למשא ומתן עם הפלסטיני, שהתבקשו לאשר את זהותו, נמנעו מהכחשה, מה שמחזק את ההשערה כי אכן מדובר בו.
אל-מסרי, בן למשפחה אמידה משכם, החזיק בעבר בית דפוס גדול ברמאללה והיה המו"ל של עיתון "אל-איאם". שמו נקשר בפרויקט מגורים גדול שנבנה במרוקו. הוא נשוי לאזרחית אמריקאית ומחלק את זמנו בין וושינגטון לרמאללה. "יש לי שני ילדים בלונדינים", התגאה אל-מסרי בראיון חמים מאוד שהעניק לפני שנתיים למקומון המודיעיני Mnews. ולא במקרה: אל-מסרי מאוהב במודיעין, מביא את אורחיו לסיורים בה, וחולם איך יום אחד רוואבי תהיה יפה לפחות כמוה.
קורות החיים שלו מציירים פעיל פוליטי מתון למדי. הוא הצטרף לפת"ח בגיל צעיר, והכיר מקרוב את הכלא הישראלי בעקבות השתתפותו בהפגנות שהתקיימו בשכם נגד ההתנחלויות. כשהשתחרר למד הנדסה כימית בארצות הברית, ובאחד מביקוריו בארץ גורש חזרה בגלל מעורבותו הפוליטית בשטחי הגדה. שנים אחר כך אירח בוושינגטון את בכירי המשלחת הפלסטינית שהגיעו לשיחות מדיניות בעיר, ומטבע הדברים הפך ללגיטימי יותר בעיני השלטון הישראלי.
בעיני ישראל זעירא, הבעלים והמנכ"ל של "באמונה", הוא עדיין בבחינת בד אדום. באמונה משווקת פתרונות דיור זולים לציבור הדתי לאומי באמצעות קבוצות רכישה. זעירא הממולח והכריזמטי, שעומד גם בראש תנועת "ראש יהודי" לחזרה בתשובה, נהנה לשלב אידיאולוגיה ופרנסה. פרויקטים שמחזקים את ההתיישבות היהודית בלב אוכלוסייה ערבית עוינת הם בפירוש נושא קרוב ללבו, כמו למשל רכישת מתחם בשכונת עג'אמי ביפו, שאותו ייעד לציבור חובשי הכיפות. התנגדות המקומיים, שנתמכו באגודה לזכויות האזרח, נדחתה בבית המשפט העליון מטעמים טכניים.
זעירא לא היה צריך את מכתב הרבנים שפורסם לאחרונה כדי להבין כמה חשוב שלא למכור או להשכיר דירות לערבים. "ההלכה לא השתנתה במאה השנים האחרונות", הוא מסביר בחיוך.
- נרדמתם בשמירה במקרה של נוף ציון?
"ממש לא. השמועות על הקשיים בדיגל התרוצצו כבר זמן רב, וגם השמועות על זה שויסגלס מחפש קרקעות במזרח ירושלים עבור גורמים פלסטיניים היו ידועות מזמן. היינו במשא ומתן עם בעלי האג"ח, שהיו בו הרבה עליות ומורדות, אבל לא מיהרנו לשום מקום. אנחנו לא קק"ל, שתקנה בכל מחיר כי זו ציונות. אני צריך לחשוב גם על ההיתכנות הכלכלית".
- עד שבאה ההצעה של ויסגלס ודרבנה אתכם להיכנס בכל זאת.
"צריך לעצור את זה, לא? החשיבות של הפרויקט היא בכך שהוא יוצר חיץ בין הר הבית לג'אבל מוכאבר, ומפריע לפלסטינים ליצור רצף טריטוריאלי. אני לא יכול לזלזל במשמעות של זה".
- אולי זה מאוחר מדי?
"אני לא מאמין שמכירה לפלסטיני, שישנה את אופי השכונה, תעמוד במבחן המשפטי. יש לנו מידע ודאי שאל-מסרי בודק כמה פיצויים לתת לתושבים היהודים כדי שלא יפריעו לו. דש איפקס (בעלי האג"ח המשמעותיים) ובנק לאומי יחטפו תביעת נזיקין של 100 מיליון שקל אם ילכו למהלך כזה, בשביל להרוויח עוד כמה גרושים מויסגלס. קשה להאמין שבנק לאומי, שהוא בנק ציוני בבעלות המדינה, יסתבך במעשה בגידה כזה". (דובר בנק לאומי מסר כי הוא מנוע מלהתייחס לנושא מטעמי סודיות בנקאית).
מאמינים שזו רוח רעה שתעבור
בנק לאומי, דש איפקס וכמובן ויסגלס יספגו בקרוב הרבה חצים ממי שמבקשים לסכל את המכירה. הצגתם כבוגדים נעדרי מוסר, שמוכנים למכור את ארץ ישראל למרבה במחיר היא אולי דמגוגיה זולה, אבל לא כדאי לזלזל בה. בנוף ציון מוכנים להפעיל את כל התותחים כדי לגרום לגופים הכלכליים לחשוב שוב אם ההצעה המשתלמת ביותר כלכלית תהיה גם המשתלמת ביותר לטווח הרחוק. ולו מהבחינה הציבורית.
ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, למשל, כבר נמצא על הכוונת. הוא בעל השקפת עולם ימנית מוצהרת, והוא גם אחיו של אחד מבעלי השליטה בדש אייפקס. דובר העירייה אמנם ביקש להדגיש כי "ברקת הפסיק את כל פעילותו הכלכלית מאז שנבחר לראשות העיר, והנושא כלל אינו מוכר לו", אבל מבחינת מינצר "אחיו של ניר, אלי, עדיין דירקטור בבית ההשקעות מטעם קבוצת BRM, והם מחזיקים בחבילה הגדולה ביותר של אג"ח בדיגל. משפחת ברקת נותנת יד, אולי שלא ביודעין, להשתלטות פלסטינים על שכונה יהודית בירושלים".
האם דש אייפקס ייתנו משקל לזהותו של המוכר ולאידיאולוגיה שמאחוריו, או שכל מה שמעניין אותם הוא לסגור כבר את החוב, ולא משנה בעזרת מי? דוברת בית ההשקעות לא אהבה את השאלה, ובסופו של דבר מסרה כי "אנחנו מונעים אך ורק משיקולים כלכליים".
גורמים אחרים בבית ההשקעות מוסיפים פרטים: "המכרז יצא בחסות נאמן שמחויב לקבל את ההצעה הטובה ביותר. לבעלי השליטה אסור, על-פי החוק, להתערב. והקישור שעושים כאן למשפחת ברקת הוא מאוד פופוליסטי, ונועד לנגח את ראש העיר. צריך גם לזכור שאנחנו מוכרים איגרות חוב, לא בניינים. אין לנו עניין באידיאולוגיה".
דולפט מתרגז: "נציגים של לאומי ובעלי האג"חים היו פה בביקור לפני שנה וחצי, כשהחובות היו גדולים, ורצו לשמוע מה אפשר לעשות כדי שהדירות יימכרו. עדכנו אותם על השיווק החדש ועל הייעוד המוצהר לציבור הדתי לאומי, והם נתנו לזה יד. אי-אפשר להתנער מזה פתאום, רק משיקולים של כסף".
- איך האווירה בשכונה?
"קיימנו ביום ראשון אסיפת דיירים. נשאלו הרבה שאלות, אבל לא היו התלהמויות. אנשים מודאגים, אבל מאמינים שזו רוח רעה שתעבור".
מי שעוד מתנער מאידיאולוגיה הוא יהודה לוי, בנו של רחמים, הקבלן בעל החזון שקנה את הקרקע. לוי, מבעלי דיגל, סירב להתראיין, אך חבריו אמרו ל-G: "טובת החברה עומדת לנגד עיניו של יהודה, וטובת החברה היא שמישהו יפתור את הבעיה ויחזיר לבנק ולמחזיקי האג"ח את הכסף שלהם. לא יהודה מצא את המשקיע הפלסטיני, אלא הנאמן, ואין לו כוונה להיכנס עכשיו לעניינים אידיאולוגיים. נכון שפעם הייתה לו זיקה אישית, היום הדברים הם מעל לראשו".
מינצר שלח השבוע מכתב בשם תושבי השכונה ללוי וליתר הדירקטורים בדיגל: "הזהרנו אותם שנראה בהם את האחראים לשינוי בצביונה של השכונה. למצפונו של ויסגלס קשה לי לפנות אחרי שהשתתף בגירוש הגדול (הפינוי מגוש קטיף, ח' ש'), אבל אולי עוד נעשה גם את זה. אמריקאים שקנו פה דירות מצלצלים לשמוע מה קורה. זו קרקע שנקנתה כדין, לא גזלנו אותה מאיש. אנחנו בסך-הכול רוצים להמשיך לגור פה".
- אתה לא יכול להימנע מההקשרים הפוליטיים.
"הגיעו לכאן אנשים ברמה מאוד גבוהה, ציוניים מאוד, שעשו מבחינתם הידור מצווה. לא סתם לגור בירושלים, אלא ליישב את מזרח העיר. זה לא מעשה פוליטי מבחינתנו. אם תסתכלי איפה עוברת השכונה בקו שביתת הנשק, תראי שאנחנו ממש על עובי העיפרון, בשטח ההפקר".