חווית החיות

הצגת היחיד "חוות החיות" היא הברקת תיאטרון נדירה, שבראשה שחקן אחד, ניר מנקי, בביצוע מעורר השראה

איפה הקאץ'? זה פחות או יותר הדבר הראשון שעולה בראש בעת שומעים על גרסת הצגת היחיד ל"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. אחרי הכול, הסיפור מוכר - אלגוריה חברתית נוקבת על גלגולו של הסוציאליזם מחזון מרקסיסטי אוטופי הכולל שוויון מלא בין בני האדם, למשטר הקומוניסטי הרצחני בראשותו של ג'וזף סטאלין, שסופו בפואנטה הנצחית שלפיה כל בני האדם אולי שווים אבל יש כאלה ששווים יותר.

אבל גם מי שלא מכיר או זוכר את הסיפור לפרטי פרטיו מה"בוק ריפורט" של חטיבת הביניים, עצם השם מסגיר משהו ממנו: יש בו חיות, ברבים, אז איך בדיוק הצגת יחיד? ולא סתם הצגת יחיד, אלא גם כזו שאין בה שום תפאורה, תלבושות מתחלפות או כל דבר שמזכיר חיה, חיות או חווה על הבמה. מינימליזם מוחלט: רק אדם אחד, לבוש בחליפה כאיש עסקים עם עניבה לצווארו ומזוודת ג'יימס בונד לידו, שעומד ממול. אדם אחד. אז איפה הקאץ'?

התשובה היא שאין שום קאץ'? מה שיש כאן היא הברקת תיאטרון נדירה, ושחקן אחד, ניר מנקי בביצוע מעורר השראה. חזירים, סוסים, כלבים, כבשים, תרנגולות, פרות, חמור, חתול ואפילו בן אדם - מנקי פשוט עושה הכול, ובנשימה אחת מלהטט בין החיות בהופעה בלתי נשכחת.

חיות בהשראת בגין וביבי

מנקי מאפיין את בעלי החיים בדיוק רב, וזה מגיע בשלל גינונים חייתיים של פרצופים, קולות וצורות. אבל זה כשלעצמו הוא הרי רק חלק מן הקסם שמתחולל על הבמה. אף אחד הרי לא מגיע ל"חוות החיות" כדי לצפות בחיקויים של סוסים, פרות וחזירים, מוצלחים ככל שיהיו. הערך המוסף הוא הקובע, וכאן מגיעה הבשורה הגדולה של העיבוד הזה למחזה (שנערך במקור על גיא מסטרסון והועלה לראשונה בפסטיבל אדינברו ב-1995), והוא זיקוק דמויות חייתיות על הבמה, שאין אנושיות מהן. ובמילים אחרות, המחזה לוקח צעד אחד קדימה את הפרשנות לסיפורו האוניברסלי של אורוול על טבע האדם, ומחולל למען הצופה את עבודת ההאנשה עצמה.

הדמויות אמנם מתחילות את המסע כבעלי חיים אבל האפיון שלהן, כבעלות תכונות אנושיות כל-כך, בין טובות ובין רעות, בין מכניעות ובין כנועות, הוא שגורם לצופה להפנים עד מהרה שלא חיקוי של בעלי חיים הוא רואה כי אם חיקוי של בני אדם שכמותו. בין זהו הפראייר הקבוע שמקריב עצמו למען החברה בלי לשאול שאלות בדמותו של הסוס האציל "גברתן"; בין זהו הדיקטטור ששכרון הכוח גרם לו להציב עצמו מעל החוק בדמות החזיר "נפוליאון"; ובין זהו פרקליטו של השטן, שאם צריך, ישכנע את הסובבים שלילה עכשיו, גם אם השמש באמצע השמיים, בדמותו של החזיר "צווחן".

עד כמה אנושיים הפכו בעלי החיים בגילומו של מנקי ניתן ללמוד מכך שרבים מהם מזכירים בחיקויים שלהם דמויות מוכרות גם מהציבוריות הישראלית. זה כשלעצמו מאוד משעשע. המייג'ור, הלו הוא החזיר הזקן שהגדיר בטרם מת את שבע הדיברות המקוריות שלפיהן יחיו בעלי החיים בהרמוניה זה לצד זה, נשמע מפיו של מנקי כמו מנחם בגין, מלווה בתנועת האצבע המוכרת, נפוליאון ניחן בפיזיות אריק שרונית ובנחרצות יצחק שמירית, ואילו איש העסקים הממולח שסוגר עסקה לקראת סוף ההצגה עם הדיקטטור, ניחן במניירות של ביבי נתניהו.

לסיכום, המפגש בין אחד הסיפורים המופלאים שנכתבו אי פעם לעיבוד המקורי למחזה ולתצוגת המשחק הסוחפת, מניבים תוצאה שהיא לא פחות מחוויה.

"חוות החיות", מאת: ג'ורג' אורוול, עיבוד למחזה: גיא מסטרסון, תרגום: שרון שתיל, בימוי: רן שחף, תיאטרון הסימטה