לפני שבועות אחדים הורשע עו"ד רועי בלכר, אחד מסנגוריו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין.
אין חשיבות לסעיפים המדויקים בחוק הלשכה או בכלליה שבלכר הורשע בהפרתם - אלה ממילא סעיפי סל. מהותית, מדובר היה בעבירות מתחום חופש הביטוי: הקובלנה המשמעתית נגד בלכר הוגשה בעקבות ראיון שנתן ל"גלובס", ובו כינה את מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס במילות גנאי, ובהן "תקלה", והבעת תקווה שמינוי המבקר הבא יסמל "חזרה לשפיות".
עוד נשוב לבלכר. אך קודם לכן, הנה מיפוי קצר של המותר והאסור בנוגע להתבטאויות של עורכי דין, נוכח החלטות שהתקבלו באחרונה בתחום האתיקה בעניינים אלה. תזכורת: נגד עו"ד רונאל פישר הוגשה לוועדת האתיקה תלונה, בעקבות דברים שאמר במתן פסק הדין ללקוחו, יעקב העליון. בהתייחסו להכרעת הדין של השופט חנן אפרתי, אמר פישר כי "הכרעת הדין היא המעשה המגונה היחיד בכל הדבר הזה". פישר התנצל בכתב בפני אפרתי, פעם ועוד פעם, ובסופו של דבר ועדת האתיקה גנזה את התיק;
נגד פרופ' הלל וייס מאוניברסיטת בר-אילן הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי, בעקבות השתלחויותיו בבית המשפט העליון ובצה"ל, בעת פינוי מתנחלים מבתי השוק בחברון ב-2007. "בית המשפט העליון הוא בית נבלים", אמר וייס, "שצריך לפזר אותו בחוק או בכוח";
נגד יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד אליעד שרגא, הוגשה קובלנה משמעתית, בעקבות דברים שאמר בראיון רדיופוני ב-2009, בשלהי כהונתו של אולמרט כראש הממשלה. ועדת הכספים אישרה לראש הממשלה לשכור לשכה גדולה, שתשמש אותו אחרי תום כהונתו, ושרגא אמר ברדיו כי הוא "מתפלא על האופטימיות של אולמרט, שעוסק בהרחבת לשכתו העתידית במקום בהרחבת התא שיוקצה לו בכלא מעשיהו";
עו"ד אורי קורב, פרקליט בכיר במחוז ירושלים, הוקלט בעת שהעביר סדנה לסטודנטים למשפטים במכללת שערי משפט בהוד השרון, ובה נשמע משווה בין שופטים לחמורים, ומטיח ביקורת חריפה בפסיקותיה של נשיאת העליון, דורית ביניש. הפרסום עורר סערה, קורב הושעה מתפקידו ואף נשפט בבית הדין של נציבות שירות המדינה - אך ועדת האתיקה הירושלמית החליטה לגנוז את התלונה שהגיש נגדו מנהל בתי המשפט, משה גל, ולא להגיש נגדו קובלנה לבית הדין המשמעתי.
גניזת התלונה
אם יש הרמוניה בין כלל ההחלטות הללו, הרי שהן מסייעות לשרטט את קו הגבול בין המותר והאסור בהתבטאויות של עורכי דין.
כללי האתיקה החלים על עורכי דין פעילים מצמצמים את חופש הביטוי שלהם ביחס לאנשים רגילים, ללא רישיון עריכת דין. הצמצום הזה מגביל את יכולת הביטוי של עורכי דין לא רק בתוך אולמות המשפט ולא רק בפועלם במסגרת תפקידם, אלא גם בחיים הציבוריים, בראיונות עיתונאיים ובכלל.
מצד שני, הפרקטיקה היא שלשגות מותר, ולרוב התלונה נגד עורך הדין נגנזת, אם עורל הדין מביע חרטה ומתנצל על דבריו בפני מי שהיה היעד לביקורתו. אלא אם כן מדובר ב"עבריין סדרתי" של התבטאויות החורגות מהמותר - כפי שהיה, למשל, בעניינו של בלכר, וביקורתו כלפי המבקר לינדנשטראוס.
בית הדין המשמעתי של הלשכה במחוז תל-אביב גזר על בלכר עונש קל יחסית של אזהרה וכן קנס לקופת הלשכה בסך 3,000 שקל. בלכר הודיע כי בכוונתו לערער על הכרעת הדין, שבה הורשע ברוב דעות. ועדת האתיקה של המחוז תל-אביב, מצידה, מתכוונת להגיש ערעור נגדי - ולבקש ענישה מחמירה יותר. בטיעונים לעונש בבית הדין המשמעתי המחוזי ביקשה הלשכה להטיל על בלכר 6 חודשי השעיה על-תנאי - עונש מפליג בחומרתו.
מוטב למוסדות הלשכה לחזור בהם מכוונתם להגיש ערעור נגדי, ולנהוג משנה זהירות בעבירות, שעניינן חופש הביטוי של עורכי דין. הוא אמנם מצומצם יותר מזה של האדם המצוי, אך גם עליו יש לשמור מכל משמר, כערך יסודי בדמוקרטיה.