על מה יזכרו אותך?

קצב, מן הסתם, לא חלם שייזכר לעד על אונס כשמונה לנשיא המדינה. ועל מה ייזכר ביבי?

כבוד הנשיא לשעבר, משה קצב, יש לי שאלה קטנה אליך - על מה יזכרו אותך?

השורות הללו נכתבו ברביעי בלילה, כשפסק הדין במשפט קצב טרם ניתן, כשהכותרות בעניין טרם התפוצצו לכל עבר ונמרחו בצבעי זרחן בכל כלי התקשורת, כשרק ידיעות פרומו לסיפור הגדול עדיין עיטרו את האתרים ואת חדשות הלילה.

ובכל זאת, הרגשתי בטוחה לומר שמשה קצב ייזכר לעד על א', המעשים המגונים והאונס. גם עכשיו אני מרגישה בטוחה לומר זאת, בלי קשר לערעור של קצב שמן הסתם יגיע, או באיזה אופן הערעור יסתיים.

כמו שאברהם הירשזון ייזכר על גניבה, כמו שאהוד אולמרט ייזכר על מעטפות מזומנים וכתבי אישום על שחיתויות, כמו ששלמה בניזרי ייזכר על השוחד, ואפסיק כאן למנות את מגוון הדוגמאות כי אני צריכה לסיים את המאמר הזה ב-700 מילה - כך קצב ייזכר בזכות הפרשה הזו בלבד.

האם זה מה שהוא חשב ברגע המאושר ההוא, כשנבחר להיות נשיא המדינה? יש להניח שלא. ובכל זאת - עם או בלי ערעור, זכאי או אשם - זה מה שיישאר ממנו.

אומרים שבכל רגע נתון, יש לנו את אפשרות הבחירה. את הבחירה לנהוג כך או לנהוג אחרת.

גם אם חרתנו במשך שנים דפוסי התנהגות שנורא קשה לנו לשנות, גם אם מטריפים אותנו מאוויים, גם אם שולט בנו אגו מפה ועד לבאר-שבע, גם אם אוכלים אותנו פחדים וחששות - עדיין יש לנו את אפשרות הבחירה.

זה נכון שהכי קל ליפול על ברירת המחדל, בדרך שאולי אפילו שירתה אצלנו כמה אינטרסים חשובים עד היום. אבל בכנות - האם זו באמת הדרך המתאימה, הנכונה? ואם לא - האם אנחנו יכולים לבחור לשנות אותה? התשובה היא תמיד - כן.

הפחד משינוי הוא פחד שמעטים ממהרים להודות בו. הרי רוב האנשים שתשאלו אותם אם הם מפחדים משינויים, יקפצו ויגידו לכם ש"מה פתאום, אני אישית לא, למרות שאני מודע לזה שמדובר בפחד מאוד שכיח, אבל אצל אחרים". הם יספרו לעצמם שהם כן משנים את מה שדורש שינוי בחייהם, אולי אפילו יאמינו שהם אוהבים שינויים.

כולנו מעדיפים לחשוב שיש לנו אג'נדה ודרך נכונה, אבל מתחת לסיפורים היפים האלה, האמת רוחשת כל הזמן. והאמת היא שמרבית האנשים לא באמת מעזים לשנות את דרכם, גם כשהם יודעים שזה הדבר הנכון לעשות. ואלה שכן? אותם אנחנו בדרך-כלל זוכרים, אבל מסיבות לגמרי אחרות. אני מדברת על אנשים כמו גנדי, סטיב ג'ובס, בונו או בנימין זאב הרצל.

ועכשיו, בואו נסתכל רגע על ראש הממשלה שלנו, ביבי נתניהו. העיתונים כבר מלאים בפרשנויות על כך שהקדנציה שלו למעשה נגמרה. שהוא בחר בדרך לא דרך, שאין לו אג'נדה אמיתית פרט לאג'נדה לשרוד את הקדנציה.

אני יכולה להבין אותך, ביבי - זה כיף להיקרא "ראש ממשלה" - ואפשר להבין את הרצון להמשיך להחזיק בתואר הזה בכל מחיר. אבל תגיד - אין לך שום שאיפה להיזכר כראש ממשלה שגם עשה משהו ששווה לזכור אותו? על מה אתה בסוף תיזכר, חוץ מסיפורי שרה והמטפלת?

זה קל לבוא בטענות לביבי על ה"אימפוטנציה" שלו. אחרי הכול - הוא אמור להיות המנהיג שלנו. אז יאללה - תהיה גבר ותן דוגמה אישית.

אבל סוף השנה הוא גם עיתוי טוב להביט במראה לזמן טיפה יותר ממושך. האם את או אתה פעם שאלתם את עצמכם על מה אתם תיזכרו? הנטייה הטבעית שלנו היא להאשים את המנהיג, או סתם להאשים מישהו אחר שנמצא בסביבה. אבל כמה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו מה יש ביכולתנו לעשות אחרת, בעצמנו?

ההישג השבועי הקבוע של ביבי הוא הישרדות. השבוע, המשבר התורן היה חברי הצוות הקרובים לו שנשבר להם והתפטרו. בשבוע שעבר זה היה חוק האברכים. לפני 3 שבועות - השריפה בכרמל, ולפני שבועיים ועדת החקירה שרצו להקים אחריה.

בכל שבוע יש את המשבר שהוא איכשהו שורד, ואין לי ספק שהוא עובד בזה קשה. כל יחצן מתחיל יגיד לכם שלא פשוט לשרוד משברים. אבל אולי זה אומר משהו? אם יש כל-כך הרבה משברים שמונעים מהמדינה להיות מנוהלת, עם מערכות ציבוריות כמו חינוך, בריאות או כבאות מקרטעות כי אין מי שדואג להן, אם אין אפילו רבע הישג שעשוי לתת תקווה שהמדינה הזו צועדת קדימה לאיזשהו מקום - אולי שווה בכל זאת לשקול, נניח, קואליציה אחרת?

הרי לפני שנתיים היתה לביבי אלטרנטיבה, והוא לא בחר בה. אבל זה לא הסתיים שם: בכל יום חדש שמפציע, יש לו שוב אלטרנטיבה. אלטרנטיבה להמשיך כך, או לבחור להעז לעשות אחרת. נכון, זה מסוכן, ויש כיסא ותואר מכובד להפסיד. אבל תכל'ס - לשם מה בכלל לדבוק בכיסא הזה, אם כל מה שתיזכר עליו זה ששרדת?

אומרים שהימים האחרונים של השנה הם הכי "מלוכלכים". שכל ה"זבל" שאספנו במשך השנה צף ומקיף אותנו, לפני שהוא מתנקה כדי שנוכל להתחיל משהו טרי.

ביום ראשון, מיד אחרי הוויקאנד, נתחיל כולנו את שנת 2011. זה נכון שבכל יום יש לנו את האפשרות לעשות את הצעד ולבחור אחרת. אבל איכשהו, זה תמיד יותר מרגש וסימבולי לעשות את זה כשמתחילה שנה חדשה.