צא משם, אמרה אפריקה

האם ריבונות לאומית ואינטרסים זרים מעניקים לעריצים את הזכות לגנוב בחירות?

ד"ר הנרי קיסינג'ר הצליח להזכיר בשבוע שעבר לימין האמריקני, ולחלקים ניכרים של הקהילה היהודית, מפני מה הם לא אהבו אותו. הוא שימש יועץ כול-יכול לביטחון לאומי, ואחר כך מזכיר המדינה, תחת ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, 1969 עד 1977. ספק אם היה יועץ רב השפעה יותר ממנו, לפניו או אחריו.

לזכות ד"ר קיסינג'ר נזקפות היוזמות הדרמטיות ביותר של מדיניות החוץ האמריקנית לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא סלל את הדרך להתפייסות עם סין הקומוניסטית, הוא איפשר שלום ישראלי-מצרי.

שנוי במחלוקת היה ניסיונו להשיג הפשרה ("דטאנט") ביחסים עם ברית המועצות. מירוץ חימוש גרעיני חישב אז לצאת מכלל שליטה, והסכנה של מלחמה באירופה הייתה ממשית ומוחשית.

ההפשרה שד"ר קיסינג'ר יילד הייתה מיוסדת על קבלת הסטטוס-קוו הטריטוריאלי: המשועבדים יישארו משועבדים, בין אם זה במזרח אירופה ובין אם זה בברית המועצות עצמה. בימים ההם איש לא חשב ברצינות שימיה של הקיסרות הסובייטית ספורים.

בהדרכת קיסינג'ר, ארה"ב קיבלה את היגיון הדיכוי הסובייטי. ברית המועצות דחתה כל תלונה על יחסה לאזרחיה כ"התערבות בעניינים פנימיים". כביכול הייתה לה זכות ריבונית לדכא.

על הפרק עמדה אז הדרישה שיהודים יורשו לצאת. הצלתם נעשתה עניין מרכזי בחייהם של יהודי אמריקה. פוליטיקאים בכירים דרשו להעמיד אותה במרכז הדו-שיח עם הסובייטים. על אפו ועל חמתו של הממשל, הקונגרס אימץ תיקון מפורסם (ג'קסון-ואניק), אשר התנה הקלות סחר לסובייטים ביציאת היהודים.

"אם יהודים יישלחו אל תאי הגזים"

אילו היתה וויקיליקס לפני 40 שנה, אולי לא היינו נאלצים לחכות עד השבוע שעבר, כדי לגלות איזו עצה דיסקרטית השיא ד"ר קיסינג'ר לריצ'רד ניקסון. "הגירת יהודים מברית המועצות אינה יעד של מדיניות החוץ האמריקנית", אמר קו"ף לנו"ן בסרט הקלטה שעתה זה הותר לפרסום. "ואם יהודים יישלחו אל תאי הגזים בברית המועצות, אין זה מעניינה של ארה"ב. זה לכל היותר עניין הומינטרי". על מאמציהם של יהודי אמריקה לטובת יהודי ברית המועצות אמר ד"ר קיסינג'ר: "בעניין הזה, הקהילה היהודית בארצנו מתנהגת באופן לא מוסרי. היא מתנהגת באופן בוגדני".

פשוט קשה להאמין שמילים כאלה בקעו מאיזשהו גרון בוושינגטון 30 שנה ופחות לאחר השואה. מדהים שפליט יהודי מגרמניה הנאצית ישמיע אותן באוזני נשיא, ריצ'רד ניקסון, שהיה מועד להתפרצויות וולגריות נגד היהודים (בדל"ת אמותיו. הן דלפו החוצה רק בזכות סלילי ההקלטה המפורסמים שהרסו את נשיאותו).

למשמע המלים אפשר להבין מדוע אנטולי שצ'רנסקי (הלוא הוא נתן שרנסקי שלעתיד לבוא) ערך ב-1975 משפט תיאטרלי לד"ר קיסינג'ר במוסקבה. "מר קיסינג'ר", הוא פתח ואמר, "אתה מואשם בבגידה בערך החירות ובניסיון לפייס עריצות".

סניגוריו של ד"ר קיסינג'ר אמרו עליו כי הוא "ריאליסט". הוא לא ברא את העולם של זמנו, הוא רק ניסה להתמודד עם מציאות נתונה. אבל אשמתו הכבדה ביותר הייתה שהוא היה מוכן, מיניה וביה, להעניק רישיון דיכוי לעריצים. הוא נהג ביחסים בין העריצים ובין נתיניהם כמו היו "עניין פנימי". ארה"ב, הוא אמר, אינה צריכה לקשור את יחסי החוץ שלה ב"אידיאולוגיות הפנימיות" של שותפותיה. ריבונות לאומית הפכה איפוא לאויבת החירות.

מקומו של מוסר במדיניות חוץ, כמו גם היחס בין ריאליזם ובין אידיאליזם, עברו שינויים ניכרים מאז הימים ההם. מיד לאחר קיסינג'ר עשתה ארה"ב ניסיון קצר-ימים להפיץ דמוקרטיה באמריקה הלטינית, לפעמים גם על חשבון האינטרסים העצמיים שלה. תנועות דמוקרטיות ספונטניות, או חצי ספונטניות, השפיעו על האמריקנים בשנות ה-80 מדרום אפריקה ועד הפיליפינים, מהאיטי עד מזרח אירופה.

זה כמובן לא מנע את האמריקנים מלהעמיד את אינטרסיהם בראש סדר יומם. הריאליזם המגונה של ד"ר קיסינג'ר מוסיף להדריך את ארה"ב, ובעצם את המערב כולו, ביחסים עם הרודנות הסינית.

סנקציות הוטלו על איראן לא בגלל הדיכוי הפראי של מתנגדי המשטר, אלא בגלל שאלה של מדיניות חוץ. וארה"ב עתה זה אישררה אמנה לצמצום הנשק הגרעיני עם רוסיה, בלי שים לב להתמעטות החירות הפוליטית בתחומיה.

עריץ נאור, עריץ מפסיד

השבוע היינו עדים לתמורה מעניינת ומפתיעה באפריקה. חוף השנהב הייתה לפנים אחת היציבות והמשגשגות שבארצותיה, יעד מבוקש למשקיעים, בית מועדף לאנשי עסקים זרים.

יציבותה הייתה קשורה באישיותו של נשיאה הראשון, "עריץ נאור" אם זה בכלל יתכן. לאחר מותו, בגיל מופלג, חוף השנהב גלשה במהירות אל אנרכיה. הפיכות צבאיות סללו את הדרך למלחמת אזרחים, אשר התחילה תשע שנים לאחר מותו. היא הסתיימה ב-2007, בהסכם על בחירות לנשיאות בחסות בין לאומית.

הבחירות נערכו בשבוע שעבר. מועמד של המורדים, בן הצפון, ניצח, אבל הנשיא הדרומי השביע את עצמו לתקופת כהונה נוספת. הקהילה הבין לאומית דחתה מיד את התיימרותו.

אז מה בעצם? כבר היו דברים מעולם, בייחוד באפריקה. נשיאים אינם נוטים להעמיד את עצמם לבחירה דמוקרטית (עם כמה יוצאים מן הכלל). כשהם מעמידים, הם משתמשים באלימות ובדיכוי למנוע ניצחון מיריביהם. אם היריבים בכל זאת מנצחים, המפסידים מסרבים להכיר בתוצאות. שם זה מסתיים, פחות או יותר.

והנה ראו זה פלא, אפריקה עשתה השבוע מעשה חסר תקדים. האיחוד האפריקני (AU), הציב אולטימטום לנשיא הדרומי: ותר-נא מרצונך - או שנוציא אותך בכוח. האומנם אפריקה הגיעה אל פרקה? האומנם מכאן ואילך נשיאיה יעמדו על כיבוד החרויות הדמוקרטיות בכל אחת מחברותיהן - וידחו על הסף את הטענה שריבונות לאומית מעניקה לשליטים את הזכות לשלוט לנצח?

כל השומע יצחק, או לפחות יחייך בעצב. פוטנציאל הרודנות באפריקה גדול בהרבה מפוטנציאל הדמוקרטיה. עריצי-דמים מוסיפים לשלוט בזימבבוואה ובסודאן. מלחמות קטלניות משתוללות בקונגו, בסומליה, בסודאן. לאפריקה אין מה להגיד על הפוליטיקה הפנימית של חברותיה הערביות - מצרים, לוב, תוניסיה - מדינות משטרה לכל דבר. מצרים עתה זה ערכה בחירות כלליות, שעל פי רוב הסימנים היו גדושות זיופים.

אף על פי כן, החיזיון של התארגנות אפריקנית לטובת דמוקרטיה הוא כל כך לא שגרתי, עד שמתעורר החשק להאמין בכנותו. בשנה הנכנסת נוכל לראות אם אפריקה מתכוונת למה שהיא אומרת; ונראה אם אמריקה הלטינית תאמץ את הסטנדרטים האלה לנוכח בחירות מתקרבות בוונצואלה ובניקרגואה, ששם ינסו עריצים שמאליים להיאחז בשלטון ויהי מה.

הריאליזם של ד"ר קיסינג'ר עדיין נותן את הטון, אם גם לא באותה דרגה של ציניות. אבל אין כל סיבה שלא נמדוד את התקדמותנו על פי שיעור התרחקותנו ממנו.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com