"ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים אם תתנו בנתיכם לבניהם ואם תשאו מבנתיהם לבניכם ולכם". יציאה נזעמת זאת כנגד נישואי תערובת, שנכתבה בספר נחמיה, יכולה היתה באותה מידה להיות ציטוט ממכתב הרבניות שפורסם 2,600 שנה מאוחר יותר, שכן למרות העלייה בהיקף נישואי התערובת בשני העשורים האחרונים - ואולי דווקא בגללה - ההתנגדות לנישואי תערובת חוצה זמן ודתות.
על-פי הסקרים, למעלה מ60% מהציבור היהודי עודנו מתנגד לנישואי תערובת, ומסתבר כי בדרך-כלל גם בצד הנוכרי לא מאושרים מזיווג של בני דתות שונות, כשביטוי בוטה במיוחד לכך ניתן בפתוואה שהנפיק לפני זמן מה שיח' במצרים, המזהירה את המוסלמים מפני נישואים ליהודיות.
מול שפע הטיעונים של המתנגדים לנישואי תערובת - מחורבן העם היהודי בכלל ועד לגרימת התקף לב לסבתא - עומד בסופו של יום זוג עם בחירה אישית לבן-זוג לחיים.
קשה להתערב בשיקולים הערכיים הפרטיים של הזוג המיועד, ואין תשובה ממש טובה לטענה "אבל אני אוהב/ת אותו/ה", אך כן מצאנו לנכון לנצל במה משפטית זאת כדי להפריך שני טיעונים משפטיים שגויים הנפוצים בציבור התומכים בנישואי התערובת.
טיעון פופולרי ראשון ובלתי מדויק הוא שלזוג בין-דתי יהיה קל יותר להתגרש מאשר לזוג יהודי שצריך לעבור את ההליכים בבית הדין הרבני, בית דין שרכש לעצמו דימוי דמוני משהו בחוגים רחבים בישראל.
למעשה, הבעיה בגירושים בין-דתיים מתחילה בחוסר האפשרות להינשא, שכן בהנחה שהאישה היהודיה לא תרצה להינשא בפני הקאדי, ובהיעדר מוסד רבני שיסכים להשיא אותם - הרי שהאופציה היחידה העומדת בפני זוג מעורב היא נישואים אזרחיים בחו"ל.
אלא שהנישואים בחו"ל עלולים לסבך בצורה ניכרת את נושא הגירושים מאוחר יותר, ומי שסבור כי גירושים בבית הדין הרבני לוקחים הרבה זמן - כנראה שלא ניסה להביא תעודות ומסמכים מהפליפינים או מברית-המועצות לשעבר, להוכחת ההשתייכות הדתית והנישואים.
בהיעדר הסכמה לגירושים בין הצדדים, התרת נישואים בין-דתיים מתבצעת בבית המשפט לענייני משפחה על-פי תרשים זרימה מורכב, שתחילתו בדרך-כלל בפרוצדורה של פנייה לבתי הדין הדתיים לקבלת חוות-דעת, ובהמשכו הצד העותר לגירושים מוצא את עצמו לא פעם מתנהל בנבכי הביורוקרטיה במשך שנים, משהוא נדרש להוכיח כי יש בידיו עילות גירושים על-פי חוקי המדינה בה נישאו הצדדים.
ישראלי עגון לפיליפינית
כך, למשל, נידונה לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב עתירתו של צ.ס, שנישא לאישה פיליפינית, ומאז 2007 מנסה לשווא להשתחרר מכבלי נישואיו, על אף שהאישה, המתנגדת לגירושים, כלל אינה חיה בארץ.
בית המשפט דחה את טענתו של צ.ס. כי הפיליפינים הינה אחת המדינות היחידות בעולם שלא ניתן לערוך בהן גירושים, ולכן אין טעם בהגשת חוות-דעת של המומחה לעניין דיני מדינה זאת, והוא נשלח חזרה לאחר כבוד למסעו הקפקאי אחר ראיות שיאפשרו לו להתיר את נישואיו בהתאם לדין הפיליפיני.
בת כפולת דת
טענה שכיחה נוספת של מצדדי נישואי התערובת היא שנישואי תערובת בהם האישה היא היהודיה הם לא דבר נורא, שכן הילדים ממילא יהיו יהודים.
גם טענה זו אינה מדויקת, ודוגמה לכך ניתנה לפני מספר חודשים, כשבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא נדרש לדון בעתירה שהגישו הוריה של ילדה, בת לאב מוסלמי ואם יהודיה, כנגד משרד הפנים, שסירב לרשום את הילדה ככפולת דת.
באופן תיאורטי הילדה אכן כפולת דת, שכן על-פי היהדות דתו של אדם נקבעת על-פי אימו, ולכן הילדה יהודיה, ואילו על-פי הדין השרעי הדת נקבעת בהתאם לאב, ומנקודת המבט של האיסלם - הילדה מוסלמית.
התביעה נמחקה לבסוף מטעמים פרוצדורליים, אך ספק אם היתה נענית גם באופן ענייני, שכן על-פי החוק במדינת ישראל משרד הפנים לא ירשום כיהודי אדם שמחזיק ביותר מדת אחת, כלומר ילדים כפולי דת יירשמו כבני הדת הנוכרית ולא כיהודים.
באופן מעשי, כלל לא ניתן לעתור לבית משפט כדי שיצהיר מהי דתו של הילד באופן תיאורטי ועקרוני, ובית המשפט ידון בשאלת שיוכו הדתית של הילד רק עבור צורך ספיציפי כמו מזונות או משמורת. התוצאה אף יכולה להשתנות בהתאם לצורך, ויתכן כי הילד יוכר כיהודי בפסק דין אחד - וכמוסלמי בפסק דין אחר לצורך אחר.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה.