כך "מפריטה" המדינה הסיכון ברכישת דירה בהתנחלויות

והנה תסריט: מחמוד עבאס מכריז על מדינה פלשתינית. לצ'ילה, ברזיל וארגנטינה, אקוודור ובוליביה שהכירו בה החודש מצטרפות המדינות הסקנדינביות, אחריהן הולך הגוש האירופי כולו וגם סין מאותתת על כוונות דומות. ארה"ב, עומדת מנגד, לא מגיבה - וכמוה רוסיה. איפה עומדות השקעות הפרטיים והמוסדיים מעבר לקו הירוק? דוגמא מינורית למה שיכול לקרות הגיעה בימים אלה, בפרשת דיגל: עמיתים בקופות הגמל וקרנות הפנסיה עומדים להפסיד 24 מיליון שקל בגין השקעה כושלת בפרויקט נדל"ן בג'בל מוכבר, שכונה ערבית הסמוכה לארמון הנציב. דיגל, שגייסה את הכסף, התיימרה למכור דירות יוקרה ליהודים אמידים שימוקמו בלב שכונה ערבית במזרח ירושלים.

חברי ועדות ההשקעה בגופים מוסדיים לא צפו למיזם כל סיכון - לא משפטי, לא ביטחוני ולא מסחרי, והשקיעו בו 60 מיליון שקלים. דיגל לא הצליחה למכור את רוב הדירות, נקלעה לקשיים ומחזיקי אג"ח החברה, כולל משקיעים מוסדיים נאלצו להסכים לתספורת בשיעור 40%.

התקשורת התמקדה באיש העסקים הפלשתיני שביקש לרכוש את השליטה בדיגל, אך התעלמה מהשאלה אם כל מי שחוסך לפנסיה באמצעות גופים מוסדיים בישראל מסכים להיות חשוף לסיכונים הכרוכים בבנייה בג'בל מוקבר, ובנייה מעבר לקו הירוק, בכלל. אילו עמיתים אלה היו שואלים את הגופים המוסדיים מה הסיכון בהשקעה כזו, סביר להניח שלא היו מקבלים כל תשובה ממשית. הסיבה לכך פשוטה: גם ועדות ההשקעה לא יודעות להעריך אותו.

מפריטים סיכון

המשקיעים מעבר לקו הירוק - פרטיים וחברות - מקבלים הטבות לא מבוטלות בדמות הפחתות מסים ומימון הוצאות פיתוח, אך גם נושאים לבדם בכול סיכון משפטי וכלכלי שנובע מפעולותיהם.

בפועל, מיושמת מדיניות משפטית ורגולטורית עמומה. הגופים הרגולטוריים מצפים שיועץ משפטי של כל תאגיד, בנק או גוף מוסדי, יקבע בעצמו מה הסיכון המשפטי וכל ועדת השקעה תעריך את מידת הסכנה הכרוכה בהשקעה בנכס מעבר לקו הירוק.

עמימות שבה לפרט שרוכש בית, או למשקיע בחברות הפעילות בגדה המערבית לא נמסר כל מידע על סיכונים מיוחדים, כך שהוא לא יודע למה הוא חשוף ולמה הוא אינו חשוף. ישנה צפייה שהממשלה תפצה פרטים, או חברות, אשר ייקלעו למצבים מיוחדים, אך בפועל אין כל החלטה בעניין.

ניתן להמחיש את המצב אם בוחנים את סטטוס רוכשי דירות בישובים ישראלים מעבר לקו הירוק, והבנקים למשכנתאות אשר נותנות הלוואות אלה, או מספקים ליווי פיננסי לבנייתם. בכל הקשור לפרטים הרוכשים דירה, אין הם יכולים לדעת היום מה יהיה מעמדם אם תהיה הכרזה חד צדדית - שבשבועות אלה עושה רושם שהיא מתקדמת במהירות - על עצמאות פלשתינית בכול שטח הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים וזו תקבל הכרה בינלאומית גורפת. האם מחירי הדירות ישתנו בעקבות זאת? האם בנקים שמממנים בנייה, במשכנתאות ובליווי פיננסי, יהיו מטרה למתקפה משפטית בחו"ל?

ספק אם יש היום תשובה ברורה, בעלת תוקף כלכלית ומשפטית, לסוגיות אלה, במיוחד במצב שבו הרגולציה מעדיפה שקט בחזית מול הממשלה. סביר יותר להניח כי הממשלה תצהיר כי מבחינתה לא חל שום שינוי, ועל כן אין כל צורך בפעילות כלשהי.

אולמרט ויתר

אלא שנוכח מה שקורה בפועל בגדה המערבית, ספק אם ניתן להגיד שלא חל כל שינוי.

אסטרטגיית הרשות הפלשתינית היום מבוססת על בנייה של תשתיות פיזיות, פיננסיות ופוליטיות, תוך מטרה מוצהרת לבנות מדינה מן היסוד. הרשות שואפת לזכות בהכרה דיפלומטית מרבית ופועלת במרץ בכיוון . הבנייה של המדינה הפלשתינית, בידי ממשלת הרשות, נעשית במימון, תמיכה ועידוד של האיחוד האירופי והבנק העולמי. קשה מאד להניח כי זה האחרון היה מסכים לפעול בדרך בה הוא פועל אם הדבר היה מנוגד לדעתה של ממשלת ארה"ב.

מכל הסיבות האלה, תרגילי ניפוח חזה של פוליטיקאים בארץ, או לעגם למאמצי הרשות נשמעים חלולים למדי. הקונצנזוס בעולם הוא שמדינה פלשתינית חייבת לקום, וכנגד זה ועדות פרלמנטריות ישראליות לא בדיוק עוזרות. מה שקורה בפועל היא הפרטה סמויה של כל הסיכונים, פרט לשמירה ביטחונית על נוכחות ישראלית באותם שטחים.

היו מקרים שבהם ממשלות ישראל נאלצו לוותר על העמימות, תוך שקבעו שאין הן יכולות להגן משפטית על פעילויות ישראליות מעבר לקו הירוק. הדוגמא הבולטת לכך היא הסכמת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט "לצבוע" את המוצרים הישראלים המיוצרים בהתנחלויות, המיוצאים למדינות האיחוד האירופי. אולמרט פעל תחת איום הטלת מכסים על כל היצוא הישראלי, והעדיף להיענות לתביעה האירופית. על התוצרת של מפעלים בהתנחלויות אמור לחול מכס, ממנו פטור היצוא ממפעלים בתוך הקו הירוק.

הדוגמא השנייה כולה באחריות הממשלה הנוכחית. כשישראל הצטרפה לארגון OECD ב-2010 היא הסכימה שהארגון יכלול בכל סטטיסטיקה על החברה והמשק הערת הסתייגות. בכל טבלה על ישראל ישנה הערת שוליים הקובעת כי הנתונים כוללים התייחסות גם לפעילות מעבר לקו הירוק, אך OECD אינה מכירה בפעילות כחלק מישראל אם הדבר כרוך בפגיעה בחוק הבינלאומי. נוסף לכך, הארגון אילץ את ישראל להסכים למחקר, שממצאיו יוצגו ביוני השנה, וימחיש כיצד היה נראית הסטטיסטיקה הישראלית ללא הגדה המערבית, רמת הגולן ומזרח ירושלים.

חילופי שטחים

סוגיה זו ממחישה את הסטטוס של כל פעילות שמתבצעת מעבר לקו הירוק. מבחינת OECD המדינה שהצטרפה לשורותיה היא ישראל בגבולות ה-4 ליוני 1967. ממשלת ישראל, זו שבראשה בנימין נתניהו ושר החוץ שלה הוא אביגדור ליברמן, הסכימה בפועל שזו הפרשנות של הארגון, גם אם היא לא הפרשנות הישראלית.

הממשלה הקודמת לא רק "צבעה" את מוצרי ההתנחלויות, היא גם ניסתה מהלך נוסף: הכנסת נושא החלפת שטחים למשא ומתן עם הרשות הפלשתינית, מה שהיה פותר בעיית הסטטוס המשפטי של חלק גדול מהנכסים של ישראלים מעבר לקו הירוק, אשר ממוקמים לרב בסמיכות לו ובשכונות החדשות של ירושלים. זו הייתה הפעם האחרונה שממשלה ישראלית ניסתה לקחת על עצמה את הסדרת הסטטוס של הנכסים. עם החלפת הממשלה השתנתה הרטוריקה, ובפועל הופרטו כל הסיכונים האזרחיים של הנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק.

בהקשר זה חייבים לציין את פרשנות ממשלת ארה"ב לדרישה להקפיא בנייה בהתנחלויות בשנת 2010. בעיני הממשל ההקפאה חלה על כל השטחים, לרבות מזרח ירושלים והשכונות היהודיות החדשות מעבר לקו הירוק. פרשנות זו לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל, אך זה לא מוריד ממשקל הדרישה האמריקנית כמסמנת כיוון אפשרי בעתיד. תוך כדי ויכוח על הארכת ההקפאה נדחתה גם הצעה להפריד בין "גושי התיישבות" לבין יתר השטחים שמעבר לקו הירוק.

מה עלולה להיות תמונת המצב בעתיד הקרוב לגבי חברות ישראליות? כיוון אחד הוא מנגנון ה-BDS, אותו ערוץ מקביל של חרם, הפסקת השקעות וסנקציות כלפי תאגידים ישראלים אותו מנסים להפעיל הפלשתינים בחו"ל. לרב מדובר במנגנון "מקביל", כלומר מערך של גופים לא ממשלתיים אשר התארגן ככלי ללחץ על ישראל.

יש בישראל מי שסבור כי מערכת זו הצליחה עד עתה ליצור יותר רעש באינטרנט מאשר פעולה של ממש. אך מנגנון זה נמצא רק בראשיתו, ויכול כבר להראות כמה תוצאות קטנות, כמו במקרה של אפריקה ישראל, אשר קרנות פנסיה חיסלו השקעות זעירות בה. מה שחשוב להדגיש הוא שמדובר בפעולה שנמצאת, ככל שניתן לשפוט, רק בראשית דרכה, ושלעת עתה הממשלה בישראל אינה מסוגלת לעמוד מולה. התגובה למאמצים אלה היא, בדרך כלל, בתחום ה"הסברה", על פי רוב באמצעות המערך הדיפלומטי הישראלי, או באמצעות קהילות יהודיות, או חלקים מהן. זה לא עומד בשום מבחן של יעילות, במיוחד לא כאשר מדובר בהבטחת אינטרסים מסחריים של חברות.

הפרת אמנת ג'נבה

הפרשנות הישראלית המקובלת היא שישראל אינה מפרה את החוק הבינלאומי בפעילות בגדה המערבית, אשר לא היה אף פעם מדינה, כך שלא ניתן לכנות את הנוכחות הישראלית "כיבוש".

אלא שבחו"ל פרשנות זו לא מתקבלת. במקום זאת חברות ישראליות עלולות למצוא את עצמן תחת מתקפה משפטית המבוססת על שורה של פסקי דין, החלטות וחוות דעת הקובעות שהפעילות מעבר לקו הירוק מהווה הפרה של החוק הבינלאומי. בעניין זה קיימים כמה דוגמאות, כולן ידועות לממשלת ישראל. אפשר להביא לשם המחשה שני מסמכים שונים. הראשון הוא חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי בהאג מלפני שש שנים, על המעמד החוקי של חומת ההפרדה, אשר הגדירה את הפעילות הישראלית בגדה המערבית "הפרה של הדין הבינלאומי". אם מועצת הביטחון תקבל בסוף החודש את היוזמה החדשה הפלשתינית להגדיר את מעשה ההתנחלות כבלתי חוקי, זה יגביר את הלחץ, אך כבר היום קיימת החלטה של מועצת הביטחון 465 שאושרה פה אחד בשנת 1980, וציינה כי כל פעילות ישראלית בשטחים היא "לא תקפה" ומפרה את אמנת ג'נבה הרביעית. החלטה זו מעולם לא בוטלה ולא הוחלפה.

כל המסמכים האלה ידועים לממשלת ישראל בדיוק כפי שידועים לרשות הפלשתינית. שתיהן יודעות שזה עניין של זמן עד אשר הן יופיעו בבתי משפט. השאלה היא מה יודע עליהם כלי מי חשוף היום לסיכונים משפטיים. מדובר קודם כל באותן חברות זרות, או אזרחים פרטים מחו"ל, אשר משקיעים בחברות ישראליות הפעילות מעבר לקו הירוק. באותה מידה חשופות חברות ישראליות הרשומות בחו"ל או נסחרות בחו"ל, אשר להן פעילות כזו או אחרת מעבר לקו הירוק. יש חברות ציבוריות ישראליות אשר יודעות כי ברשות הפלשתינית מסמנים אותן כגורמות לנזק כלכלי לתאגידים פלשתינים. השאלה היא האם חברות כאלה צריכות לבחון את הסיכון שהן יהיו מטרה לתביעה בחו"ל בגין נזקים, ובסכומים משמעותיים.

אם תביעות אלה יוגשו, יהיה בהן כדי לפזר את אותה עמימות שממשלות ישראל השתדלו ליצור. הדבר גם ימחיש את העיקרון אשר עובר כחוט השני בכתבה: לא הממשלה היא שחשופה לתביעות או לסיכון משפטי, אלא חברות פרטיות ואנשים פרטיים, אשר פועלים בצל אותה חוסר בהירות שנוצרה במשך שנים רבות, והופכת לפחות ופחות ברת קיום.

בייגל בייגל כבר עזבה

קשה להעריך מה היקף הנזק שנגרם לחברות ישראליות עד היום, ומה הפוטנציאל לעתיד. העובדה היא שבשנתיים האחרונות, על פי דיווחי התקשורת, נטשו שלש חברות גדולות יחסית את פארק התעשייה בברקן והעבירו את הפעילות שלהן לתוך הירוק.

שתיים מהן, מולטילוק (לשעבר רב בריח), ובייגל בייגל אשר בבעלות חברת יונילבר, עשו זאת בעקבות החלטה מפורשת של בעלי המניות בחו"ל שלא רצו להיות חשופים לשום תביעה או סנקציה.

השלישית, יינות ברקן, עשתה זאת ככל הנראה כדי להימנע מהסיכון המסחרי של מכסים על תוצרתה באירופה, על כן העדיפה את המעבר לקיבוץ חולדה.

מדובר אם כן, בנטישה בפרופיל נמוך של מפעלים, אשר גם הממשלה, מסיבות מובנות, העדיפה לא להבליט. השלב המהותי יותר עלול להופיע אם וכאשר יחלו תביעות משפטיות בחו"ל, נגד חברות ישראליות, או חברות המושקעות בישראל, בגין פעילות שתוגדר כבלתי חוקית מעבר לקו הירוק. כפי שצוין, מצב זה יכול להיווצר כהמשך ישיר להכרזה חד צדדית של מדינה פלשתינית.