אף פעם לא ממש התרגשתי מטענות הסבל בעולם הערבי, לא משום שאין סבל ולא משום שאין תופעות של קיפוח, אלא כיוון שחשבתי שהערבים עצמם היו צריכים לעשות קצת יותר כדי להתקדם ולהקל את חייהם.
במקום זה היינו עדים כל השנים לטענות ולפיהן האשמים במצבם הגרוע של הערבים הם האמריקנים, הצרפתים, המערב בכלל, וכמובן ישראל. ברשימת האשמים לא היה אף גורם או אישיות ערבית. כולם אשמים במצבם של הערבים חוץ מהם עצמם.
לכן נראה, לפחות על הנייר, שהמהפכה בתוניסיה היא משהו שדומה לפעולה עצמאית של ערבים למען עצמם. לפחות יש כאן ניסיון להעביר מתפקידו שליט עריץ שדאג הרבה יותר לעצמו, לאשתו לקרובי משפחתו מאשר לבני עמו. השליט הזה הוא הראשון שמודח, אבל הוא בהחלט לא היחיד שמתעלם מהבעיות של בני עמו.
התופעה שבה מדינות דורשות מאזרחיהן לקיים צורות חיים המתאימות לדת האסלאם היא אחת התופעות המוזרות. המנהיגים עצמם, שכפו חוקים אלה, מפרים אותם בריש גלי.
פריז, לונדון, ברלין, פרנקפורט וניו יורק מלאות בנסיכים וסתם בעלי ממון שמקורו בנפט ובאזרחים. הם באים אל ערים אלה כדי ליהנות מתענוגות שבני עמם מנועים מהם. הם עושים זאת בראוותנות ובהוצאת כספים שקשה לראות כמותה אצל מנהיגי עמים אחרים. הם שותים לשוכרה, יש להם פילגשים, הם שוכחים להתפלל פעם או פעמיים או שלוש. בקיצור, מדובר ברודנים מן הסוג המושחת והנצלן ביותר.
כל אלה עדיין יושבים על כיסאותיהם; כל אלה עדיין מבלים בעולם; כל אלה עדיין עושקים את בני עמם. והשאלה היא מה יהיה עתידם של רודנים ומשטרים אלה.
דמוקרטיה - לא לכולם
במאמר מוסגר אפשר גם לתהות מה יקרה בתוניסיה, אבל את זה נניח לנביאים ולפרשנים שיודעים את העתיד. הבעיה, שאני רואה בה בעיה מהותית, איננה מנהיג זה או אחר, אלא שיטת השלטון המקובלת במדינות ערביות ומוסלמיות. למעשה, ככל שזה נשמע תמוה, אין אף מדינה מוסלמית שהיא ממש דמוקרטיה. קשה שלא לתהות אם זו תוצאה של מנטליות ואופי שאינם ניתנים לשינוי.
דמוקרטיה היא שיטת שלטון טובה מאוד, אבל לא לכולם. היא הוכחה במדינות רבות כבלתי מתאימה למרקם האנושי. אני חושש שזה בעצם המצב גם במדינות המוסלמיות.
במקום שבו האנשים רואים את מצוות הדת ואת הדת עצמה כדרך חיים אין אפשרות לדמוקרטיה, ואנחנו רואים זאת גם במפלגות חרדיות אצלנו. אי אפשר להאמין בציות לכוהני דת ובא בשעה להאמין בחוקי הדמוקרטיה. זה פשוט לא הולך יחד.
לכן שינוי של ממש בעולם המוסלמי יכול לבוא רק כאשר ההתייחסות אל הדת תהיה כאל דת ולא כאל אורח חיים, והדבר הזה נראה עדיין רחוק מאוד מאוד, אם בכלל.