זיכוי מרידור: ניתן להתנות שכ"ט בתוצאות הליך שאינו המשפט עצמו

השר דן מרידור ועו"ד אילן שביט זוכו אתמול בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מעבירה משמעתית של התניית שכר-טרחה בתוצאות השימוע שנערך לגאידמק

לעורכי דין מותר להתנות עם הלקוח שלהם תשלום של שכר-טרחה בהתאם לתוצאותיו של שימוע - כך עולה מפסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, שניתן בעניינם של השר דן מרידור ועו"ד אילן שביט-שטריקס, שותף במשרד צדוק.

בית הדין החליט ברוב דעות לזכות את השניים מהפרת האיסור על התניית שכר-טרחה בתוצאות משפט פלילי, לאחר שקבע כי האיסור הקבוע בחוק הלשכה חל רק על המשפט הפלילי במובנו הצר - דהיינו משלב הקראת כתב האישום ועד גזר הדין, ולא על השימוע.

משמעות פסק הדין היא שהחל מהבוקר (ב') רשאים עורכי דין להסתמך על הפירוש המצמצם שנתנו שופטי הרוב, עורכי הדין ציון אמיר ויונה חייר, לחוק הלשכה: לכאורה רשאים עורכי דין לקבוע הסדרי שכר-טרחה מותנה, בכל הליך שאינו במסגרת המשפט הפלילי עצמו.

אם מותר להתנות שכר-טרחה בתוצאותיו של השימוע - אפשר שמותר לעורכי דין להתנות את תשלום שכר-טרחתם גם בתוצאותיו של דיון "מעצר ימים", בדיון על השבת נכסים שחולטו או בתוצאות דיון בוועדת השחרורים.

שופטי הרוב יכלו לבסס את נימוקי הזיכוי באופן שונה. הם יכלו, למשל, לקבוע כי סעיף 84(א) לחוק הלשכה, הקובע כי "לא יתנה ולא יקבל עורך דין בעד שירותו במשפט פלילי שכר-טרחה התלוי בתוצאות המשפט", אכן חל גם על הליכי השימוע, אך מאחר ששום גוף בלשכה לא הבהיר זאת עד עתה בגילוי דעת סדור - הרי שמרידור ושביט זכאים ליהנות מהספק.

אולם השופטים הם לא בחרו בדרך זאת, ובמקום זאת קבעו בפשטות כי לשונו של הסעיף, הנוקבת במילה "משפט פלילי" ולא "הליך פלילי", איננה מאפשרת להרחיב את המשמעות מעבר למובן הצר של הביטוי - כלומר, המשפט המתנהל בבית המשפט ותו לא.

"מאפייניו המובהקים והבסיסיים של משפט אינם מתקיימים בהליך השימוע", כתבו אמיר וחייר, המציינים גם כי סעיף השימוע מופיע בחוק סדר הדין הפלילי בפרק "הליכים שלפני המשפט".

הם גם מצטטים מפסק דין של בג"ץ, שבו נקבע כי חסינותו של נשיא המדינה מפני העמדה לדין בתקופת כהונתו איננה חלה על הליך השימוע, ומכאן מסיקים כי השימוע הוא הליך נפרד מהמשפט עצמו.

בונוס של 5 מיליון דולר

מרידור ושביט הועמדו לדין לפני כשנה על-ידי ועדת האתיקה של מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין, בעקבות הייצוג שהעניקו לאיש העסקים ארקדי גאידמק בשימוע שנערך לו בפרקליטות מיסוי וכלכלה, לפני הגשת כתב האישום נגדו בעבירות של הלבנת הון. בעת שהשניים קיבלו לידיו את ייצוגו בשימוע, היה מרידור מחוץ למערכת הפוליטית ופעל כשותף בתיקים במסגרת משרד צדוק, שאותו מנהל שביט.

המסמך ששוגר לגאידמק ובו הצעה למתווה לתשלום שכר-טרחה, כלל דרישת תשלום של 600 אלף דולר, ועוד בונוס של 5 מיליון דולר "במקרה של הצלחה".

אף ששביט טען במכתב לוועדת האתיקה כי "המסמך היה בגדר 'יריית פתיחה' למשא-ומתן שלא השתכלל, ולא הביא לשום הסכם שבו שכר-טרחה מותלה בתוצאות", התברר במהלך המשפט כי ההסכם אכן קוים, וגאידמק שילם את הסך של 600 אלף דולר לשביט ולמרידור.

מרידור, אגב, טען כי השימוע אכן היה "הצלחה", אף שבסופו של דבר הוגש כתב אישום נגד גאידמק. ואולם, השניים לא דרשו ולא קיבלו מגאידמק את הבונוס שהובטח - ושופטי הרוב קיבלו את טענת ההגנה, שפירושו של דבר הוא שסעיף הבונוס שבהצעת שכר-הטרחה לא התקבל על-ידי גאידמק ולא הפך להסכם מחייב.

לעומת זאת, נכרת בין הצדדים הסכם גם בנוגע לשימוע השני שנערך לגאידמק בפרקליטות, ובו התחייב גאידמק לשלם 900 אלף דולר, אלא ששביט העיד שבסופו של דבר גאידמק לא יוצג על-ידם בשימוע זה, מאחר שבתקופה זו מרידור כבר חזר לזירה הפוליטית. מרידור עצמו נמנע מלהעיד בבית הדין המשמעתי.

דעת המיעוט: התניה לא ראויה

דווקא דעת המיעוט, של עו"ד אבי אודיז, שביקש להרשיע את מרידור ושביט, נראית משכנעת יותר ומתבססת על פרשנות תכליתית של סעיף החוק, בהתאם לרציונלים האוסרים התניית שכר-טרחה בתחום הפלילי.

לדבריו, המחוקק אכן נקב בביטוי "משפט פלילי" ולא "הליך פלילי", ואולם זאת מאחר שהחוק נחקק לפני 50 שנה ולא תוקן מאז 1961, ובתקופה ההיא לא היו הליכי השימוע, שהיו אז נדירים, לנגד עיניו.

אודיז מצטט את ד"ר גבריאל קלינג, שכתב בספרו "אתיקה מקצועית" כי "האיסור איננו משתרע על המשפט הפלילי גופו בלבד", ואף מפרט כי "עורך דין המייצג לקוח בשימוע אינו יכול להסכים עם הלקוח שיקבל את שכרו, אם בעקבות השימוע לא יוגש כתב אישום".

פרופ' פמלה קרלן מאוניברסיטת וירג'יניה מציינת כי "לא ראוי שעורך דין יקנה אינטרס אישי בתוצאות המשפט הפלילי; הסכם שכר-טרחה מותנה בתוצאות הופך למעשה את עורך הדין ולקוחו ל'שותפים' בעלי עניין שווה בתוצאות ההליך".

באשר לטענה כי סעיף השימוע ממוקם מחוץ לפרק "המשפט" בחוק סדר הדין הפלילי, מסביר אודיז כי סעיפים רבים נוספים, העוסקים במשפט עצמו, נמצאים גם הם בפרקים אחרים - למשל, האיסור על התביעה להגיש ראיה לבית המשפט אם ההגנה לא עיינה בה, עדויות מומחים של הסנגוריה, הזמנת עדים למשפט ועוד.

"אין כל אפשרות להפריד את השימוע מיתר שלבי המשפט הפלילי", כותב אודיז. "הפרשנות הראויה האפשרית היחידה היא שהשימוע הוא חלק אינטגרלי מהמשפט הפלילי, והאיסור על התניית שכר-טרחה בתוצאות חל במלואו גם על ייצוג בהליכי השימוע".

טענה חוקתית

בעדותו טען שביט כי ראה את הליך השימוע כהליך מינהלי ולא כחלק מההליך הפלילי, אך במקביל אמר כי אם היה מגיע אליו חשוד ברצח, שוחד או גניבה - לא היה מטפל בעניין.

בעניין האשמתו של גאידמק בעבירות של הלבנת הון, אמר שביט כי ביקש לטעון טענה חוקתית. "אם סבר שביט כי מדובר בהליך חוקתי טהור", תוהה אודיז, "שאיננו שייך למטרייה הפלילית, מדוע שיבחין בין סוגי העבירות המיוחסות לחשוד בשימוע? מדברי שביט עולה כי הבין היטב שהוא אינו מצוי בהליך מינהלי נפרד".

טענה נוספת שהעלה שביט היא שגם אם הסעיף חל על שימוע, הרי שהפרשנות שנתנו לו היתה סבירה, ולא היתה להם מחשבה פלילית. "ברור שלא מדובר בטעות בלתי נמנעת", פוסק אודיז. "על כל עורך דין חלה חזקה כי הוא יודע את הדין. מדובר בשני עורכי דין ותיקים, בעלי ניסיון רב, האחד דיין בבית הדין המשמעתי בעברו והאחר שר המשפטים בעברו, ולא ניתן לקבוע כי טעותם עמדה בקנה-מידה כלשהי של סבירות".

"פעולה בתום-לב"

עורכות הדין נוית נגב וגל הררי-גולדמן, שייצגו את שביט, הביעו קורת-רוח "מכך שהעננה שריחפה מעל ראשו הוסרה. בית הדין קיבל את הסברנו, ששביט לא הפר את כללי האתיקה, וכי פעולתו היתה בתום-לב, שכן לפי כללי האתיקה לא היתה מניעה לפעול בדרך שבה פעל. אנו סבורות כי הדרך הנכונה ליצירת נורמות או להבהרתן היא על-ידי תיקוני חקיקה, ולא בדרך של יצירת נורמות על גבו של אדם".

עו"ד צבי אגמון, שייצג את מרידור, סירב להתייחס להכרעת הדין.