מי איבד את מצרים?

התשובה היא חוסני מובארק, לא אובמה. חרדתה של ישראל אמנם במקומה, אך מוגזמת

הנה הסתייגות: השורות האלה נכתבות ביום שלישי לפנות בוקר, כמעט 48 שעות לפני פרסומן - ולפני השביתה הכללית שנקראה להפיל את המשטר במצרים. ממילא לא יהיו כאן הערכות על החדשות האחרונות. אני מציע לקורא לפנות אל רשימתי בקונטרס החדשות של היום.

הרשימה הזו מוקדשת לוויכוח המתפתח, "מי איבד את מצרים". אני מקיף את השאלה במירכאות כפולות, מפני שהיא בעצם פרפרזה על שאלה שחזרה ונשאלה בארצות הברית בשנות ה-50 של המאה ה-20 ביחס לסין. אחר כך היא הוצגה גם ביחס לקובה, לווייטנאם, לניקרגואה, לאנגולה, לאתיופיה, וכמובן ביחס לאיראן.

השאלה הסינית פיעמה כדיבוק בפוליטיקה האמריקאית במשך שנים. היא הילכה אימים על אנשי שמאל ועל ליברלים, היא הזינה את ציד המכשפות של הסנאטור מקארתי, היא מילאה תפקיד מרכזי בגיבוש התרבות הפוליטית של ימי המלחמה הקרה.

מהומות במצרים חוסני מובארק / צלם: רויטרס
 מהומות במצרים חוסני מובארק / צלם: רויטרס

לפני שאני פונה אל השאלה המצרית, אולי כדאי רק להבהיר בקצרה במה מדובר. מלחמת האזרחים הסינית התחילה על אש קטנה עוד בשנות ה-30, והעמידה את ממשלת צ'אנג קאי-שק ("הלאומנים") נגד תנועת גרילה קומוניסטית קטנה בהנהגת מאו צה טונג.

היא פסקה, פחות או יותר, בזמן מלחמת העולם, כאשר הסינים ליכדו שורות נגד הפולש היפני. היא התחדשה ביתר שאת לאחר המלחמה, כאשר הגרילה הקומוניסטית התעצמה לממדים של צבא גדול, חמוש היטב, בתמיכה חלקית של סטאלין.

משטר צ'אנג קאי-שק היה ידוע לשמצה בשחיתותו וגם בברוטליות שלו. ארצות הברית תמכה בו, אבל התחילה להסס. היא ניסתה תחילה לתווך בינו ובין הקומוניסטים, ואחר כך, ב-1947, התחילה למשוך את ידיה ממנו. ריקבונו של המשטר סתם עליו את הגולל. האפשרות של התערבות ישירה בסין פשוט לא הייתה קיימת, לוגיסטית או פוליטית. מוטלת בספק המידה שבה היה אפשר "להציל את סין".

השאלה "מי איבד את סין" נעשתה מטפורה בוויכוח על מדיניות החוץ האמריקאית. היא העמידה ניצים ואקטיביסטים משתי המפלגות אלה נגד אלה. היא הוציאה את אמריקה למלחמה הרת האסון בג'ונגלים של הודו-סין. אז, ניצחון קומוניסטי בווייטנאם ובלאוס (עדיין לא דיברו על קמבודיה) נראה אסון גלובלי.

הנשיא לינדון ג'ונסון הזהיר (ברצינות גמורה, או לא גמורה), שאם ארצות הברית לא תעצור את הקומוניסטים בווייטנאם יהיה עליה ללחום בהם בחופי מאווי (הגדול באיי הוואי, שבו נמצאת פרל הרבור). לימים, רונלד רייגן עשה תרגיל רטורי דומה כאשר ניסה לשכנע את העם האמריקאי בצורך לממן את הקונטראס, הגרילה האנטי קומוניסטיים בניקרגואה. הם נמצאים רק "יומיים-שלושה נסיעה מגבול טקסס", הוא אמר.

האמריקאים לא השתכנעו - לא בעניין וייטנאם, לא בעניין ניקרגואה.

איראן הייתה כמובן אבידה עצומה עוד בשעתה - וחומרתה התחוורה והלכה במרוצת השנים. ממשל ג'ימי קרטר החזיק בהשקפה ליברלית מאוד על זכויות אדם. בעיני מבקריו הוא היה צדקני ונאיבי. אבל באיראן של השאה הוא נהג כבעלת ברית. הוא רצה בשיורו של השאה. לרוע מזלו הוא ניזון ממידע שגוי.

באוגוסט 1978, הביון האמריקאי העריך שאיראן "אינה נמצאת במצב מהפכני, או אפילו טרום מהפכני". השאה הוא שאיבד את איראן, לא קרטר. הוא לחם לא רק בקנאים מוסלמים, או בגרילה מרקסיסטיים, אלא גם במה שקוראים "החברה האזרחית". במקום להעניק מרחב נשימה למעמד הבינוני, כדי שיתייצב לצדו, הוא נהג בו ביהירות ובברוטליות. הוא סמך בלבדית על הצבא ועל אליטה ביורוקרטית קטנה. זה לא הספיק לו כאשר בא יום הדין.

אם בכלל, ארצות הברית הייתה צריכה לדחוק בו שנים קודם לעשות ליברליזציה פוליטית הדרגתית. אבל השאה, מהיותו מנותק מן המציאות במידה כמעט קלינית, שכנע את עצמו שהוא אהוב על ההמונים. הוא דחה כל ביקורת בבוז. אפילו במדינת המשטרה שהקים, על כל מודיעיה ומלשיניה, לא היה לו בעצם מושג מה קורה.

מהומות במצרים חוסני מובארק / צלם: רויטרס
 מהומות במצרים חוסני מובארק / צלם: רויטרס

הוא לא ירה, הוא לא חבט

האם ברק אובמה איבד את מצרים? מעניין שהשאלה הזו אינה מוצגת ברצינות בארצות הברית, לפחות לא לפי שעה. בניגוד לשנות ה-50, הימין אינו מבקר את אובמה על חולשה. למען האמת, אפשר לשמוע את ההפך.

בגיליון יום א' השבוע של "וושינגטון פוסט" התפרסם בהבלטה ניכרת מאמר של אליוט אייבראמס, האינטלקטואל היהודי הניאו-שמרני, מי שהיה הממונה על המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי של ג'ורג' בוש הבן. אייבראמס אינו חשוד באהדה לאויבי ארצות הברית. הוא היה חסיד נלהב של ההתערבות בניקרגואה בשנות ה-80, כאשר שימש סגן מזכיר המדינה לענייני אמריקה הלטינית.

אייבראמס כתב בתחילת השבוע: "ארצות ערב משתוקקות להפיל את המשטרה החשאית, לקרוא עיתון שלא צונזר בידי משרד ההסברה, ולהצביע בבחירות חופשיות". הוא לגלג על אלה הסבורים כי שגיאתו הגדולה ביותר של נשיא תוניסיה המודח הייתה ש"לא ירה, או חבט, במספר מספיק של מפגינים". והוא הציג את השאלה הרטורית, "מתי תלמד ממשלתנו שרודנויות לעולם אינן יציבות באמת?".

על הטענה שבחירות דמוקרטיות יניבו ניצחון של מוסלמים רדיקליים אייבראמס משיב: "משטרים, המונעים התפתחות של פוליטיקה מתונה, מגדילים את ההסתברות של קיצוניות. כאשר שלטון באמצעות צווי חירום נמשך זמן כה ארוך, נוצר מצב חירום אמיתי".

הטענות ש"אובמה איבד את מצרים" נשמעות עכשיו בייחוד בישראל. יש להן טון כמעט היסטרי, משמיעיהן נוקטים לשון הפלגה, שאפילו בתרבות הוויכוח הישראלית היא קצת מופרזת. עניין טבעי הוא שישראל אחוזה חרדה. יציאה של מצרים ממעגל העימות הייתה ההישג האסטרטגי הגדול ביותר של ישראל.

ב-1979 איבדה ישראל את השותפות האסטרטגית עם איראן. בשנה שעברה הסתיימה השותפות האסטרטגית עם טורקיה. מותר לשנתה של ישראל שתנדוד לנוכח הסכנה שמצרים תחזור, באופן מלא או חלקי, אל מחנה העימות.

אבל הטענה שהנשיא אובמה "תקע סכין" בגבו של מובארק היא מופרכת ואבסורדית. אובמה נמנע בהקפדה בשנתיים האחרונות מלהביך את מובארק, או אפילו לרמוז על הצורך ברפורמות. ג'ורג' בוש ומזכירת המדינה שלו עשו הרבה יותר, לפחות באופן רטורי, לטובת דמוקרטיזציה של מצרים ממה שעשו אובמה ומזכירת המדינה שלו.

ברק אובמה חוסני מובארק מצרים / צלם: רויטרס
 ברק אובמה חוסני מובארק מצרים / צלם: רויטרס

הקו הפרגמטי של הנשיא

זה אגב לא חל על מצרים בלבד. הנשיא אובמה, שיריביו אומרים עליו כי הוא הרדיקלי, או הליברלי, ביותר בתולדות ארצות הברית, אימץ קו פרגמטי למהדרין בשאלת זכויות האדם כמעט בכל מקום. הוא העלה מס שפתיים, פה ושם, אבל הטעים, לפחות עד לאחרונה, את חוסר החשק שלו לכפות נוסחאות חוקתיות אמריקאיות על תרבויות ועל חברות לא-מערביות. הילרי קלינטון אמרה, זמן קצר לאחר שנכנסה למחלקת המדינה, בתחילת 2009, כי אידיאולוגיה היא "כל-כך עניין של אתמול" (בתרגום מילולי ומחוספס מאנגלית).

ימין ושמאל בארצות הברית ביקרו את הנשיא על הדה-אידיאולוגיזציה שלו. אפשר להגיד כי לא הייתה דוגמתה בארצות הברית מאז נשיאותו של ג'ורג' בוש האב, לפני עשרים שנה. הוא, האב, העדיף יציבות וסטאטוס-קוו על-פני הרפתקאות מהפכניות. הוא ניסה אפילו לשכנע את אוקראינה שלא לפרוש מברית המועצות. הוא העדיף את גורבצ'וב על-פני ילצין. הוא מיהר ליישר את ההדורים עם המשטר בסין, חודשים אחדים לאחר הטבח בכיכר טיינאנמן, 1989. הוא הפגין מלכתחילה חוסר להיטות לצאת למלחמה נגד עיראק על כוויית, ורק נזיפתה הכמעט פומבית של מרגרט תאצ'ר הניעה אותו בכיוון אקטיבי ("ג'ורג', לא זה הזמן להתנדנד").

בעוד שג'ימי קרטר העמיד זכויות אדם בראש מעייניו (נאום נוטרדאם, מאי 1977), נאום אובמה אל העולם המוסלמי, בקהיר, במארס 2009, לא דיבר על דמוקרטיה אלא באופן כללי מאוד, כמעט מתנצל. קרטר הואשם שמסעו המיסיונרי לטובת זכויות אדם שמט את הקרקע מתחת שורה של ידידים ובעלי ברית. על אובמה, יהיו חולשותיו הניכרות אשר יהיו, אי-אפשר לטפול האשמה כזאת.

דרישתו, מסוף השבוע שעבר ואילך, שהנשיא מובארק יעשה רפורמות מיידיות, ויתחיל "מעבר סדיר לדמוקרטיה" הייתה מהלך דפנסיבי מעיקרו. כאשר העולם הערבי שרוי בקתרזיס של דמוקרטיה, ארצות הברית אינה יכולה להרשות לעצמה להשתרך הרחק מאחור. אין זה מקומה הטבעי לתמוך בעריצים, או להסתמך עליהם. מדיניות החוץ שלה הייתה טבועה תמיד בחותם אידיאליסטי, אפילו כאשר שירתה אינטרסים פוליטיים וכלכליים. אבל גם אם נניח לאידיאליזם, תמיכה במשטר מתמוטט אינה משרתת אינטרס עצמי של שום מדינה.

מזל"ט נגד בראדעי?

יש משהו לא מבוגר, כמעט נרקיסיסטי, בוודאי אגוצנטרי, בתלונות הבוקעות משורת גרונות בארץ. מה יכלה ארצות הברית לעשות לטובת מובארק? לקרוא לו לטבוח אזרחים במרכז קהיר? לשלוח את הדיוויזיה המוטסת ה-82 לכיכר תחריר? לבקש מישראל שתשאיל מזל"ט כדי לחסל את מוחמד אל-בראדעי? בנסיבות האלה אין לארצות הברית בררה אלא לנסות להשתמט מחברת המובסים.

מה אפשר להגיד על ההוראה שיצאה לדיפלומטים ישראליים בחו"ל לדבר על לב האומות לשמור אמונים למובארק? משרד החוץ, אבוי, הופך בהדרגה לזרוע המבצעת של תנועה פוליטית. לבי-לבי לאנשי המקצוע המסורים והחכמים שלו, הנעשים שליחי עבירה של צוות מיניסטריאלי סהרורי. מר ליברמן צריך בעצם להיות שבע רצון. הוא הרי הקדים להביע את המשאלה, על בימת הכנסת, ש"מובארק ילך לעזאזל". ובכן, הנשיא כבר מתדפק על הדלת. עוד מעט קט היא תיפתח.

איתן הבר כתב השבוע ב"ידיעות אחרונות" שאובמה "השליך את מובארק לכלבים" בשם סיסמאות שווא של "זכויות אזרח", "דמוקרטיה" ו"חופש המידע". המסקנה: חזקה על האיש היושב בבית הלבן ש"ימכור גם אותנו". זה "מעביר צמרמורת" בגוו של מר הבר, והוא מסיים ב"יעזור לנו אלוהים".

קצת חבל על עודף ההתרגשות. ישראלים נוטים לה, מפעם לפעם. עזר וייצמן, כאשר היה שר הביטחון בממשלת מנחם בגין, נזף באמריקאים בפומבי, בגסות, על "הפקרת ניקרגואה". זה היה ב-1979, כאשר התקוממות עממית הפילה את הרודן אנאסטאסיו סומוסה דאביילה, שמשפחתו שלטה במדינה המרכז אמריקאית הקטנה במשך חצי מאה, ושדדה אותה בשיטתיות. סומוסה הצליח לקומם עליו לא רק את השמאל, אלא גם את המעמד הבינוני העירוני, ובכלל זה דמוקרטים וחסידי יוזמה חופשית.

כיוצא בזה, ישראלים חשבו את "הפקרת טייוואן" לסימן לבאות כלפי ישראל. זו הייתה המסקנה שאנשי ציבור ועיתונאים הסיקו בינואר 1979, כאשר ארצות הברית כוננה יחסים דיפלומטיים מלאים עם סין הקומוניסטית - וניתקה את היחסים עם הממשלה הלאומנית בטייוואן. ישראלים נטו קצת יותר מדי, או הרבה יותר מדי, להעדיף את חברתם של עריצים ושל רודנים צבאיים, במסגרת המאבק המשותף נגד הקומוניזם. כך מצאה את עצמה ישראל בחיקה של דרום אפריקה בימי האפרטהייד.

"עדיין חיה את, הו מצרים"

כמובן, אין זה עניינה של ישראל לעודד דמוקרטיה בעולם הערבי. יש לה סיבה טובה לחשוש מפני התוצאות של דמוקרטיזציה כזאת. אין סיבה שישראלי, דמוקרטי כאשר יהיה, יכבד את זכותם הדמוקרטית של ההמונים הערביים לתמוך בחיסול המדינה הציונית. אם גנרלים מצריים, או ירדניים, או סעודיים יוכלו לשלול את הזכות הדמוקרטית הזו מנתיניהם, רוב קוראי הרשימה הזו לא יצטערו. גם לא הכותב. אבל תביעה, או ציפייה, שארצות הברית תאמץ את הגישה הזו שקולה כנגד גט כריתות מן המציאות.

מצחיק, אם משהו כאן מצחיק, שהגלגל התהפך במידה כזאת. ב-1989 עברה חלחלה בפרוזדורי השלטון בכל העולם הערבי לנוכח נפילתם של הרודנים הקומוניסטיים במזרח אירופה, בייחוד ברומניה. נפילת החומה בברלין הייתה סיבה למסיבה כמעט בכל מקום - חוץ מאשר בעולם הערבי. שם נשכו שפתיים. יהודים בישראל היו בין החוגגים. ערבים בישראל היו בין נושכי השפתיים.

עכשיו, כאשר מהפכה דמוקרטית גואה בארצות ערב, יהודים בישראל כוססים ציפורניים או נאחזים פאניקה. ערבים בישראל, כמו ערבים בכל מקום, זוקפים קומה. בעיניהם, המאורעות בקהיר הם שווי ערך מוסריים של ה"עובור", חציית תעלת סואץ בידי המצרים באוקטובר 1973. שוב, מצרים חוזרת ותופסת את המקום הראוי לה כמנהיגה מהפכנית של העולם הערבי. בלשונו של עיתון לבנוני, "אל אחבאר", "עדיין חיה את, הו מצרים".

שלושים שנות מובארק העניקו ארכה לישראל. באשמתה, או שלא באשמתה, היא לא הצליחה לנצל את הארכה כדי לייצב את גבולותיה ולזכות בהכרה אזורית. הארכה מסתיימת והולכת. זה הזמן לקוות לקור רוח אצל ההנהגה הפוליטית והביטחונית. אין זה הזמן בשביל פרשני חדשות לאבד את העשתונות, ובוודאי אין זה הזמן להמציא אויבים. אין לישראל אויבים בוושינגטון, בוודאי לא בבית הלבן או במחלקת המדינה.

השאלה עכשיו היא אם להנהגה הפוליטית של ישראל יש די העזה ודי כוח יצירה, כדי לנסות - לנסות, רק לנסות - לשבות את דמיונו של העולם הערבי. וכי נתן שרנסקי לא לימד פעם את ג'ורג' בוש שאי-אפשר לעשות שלום אלא עם דמוקרטיות? שרנסקי הגדיר פעם דמוקרטיה כיכולת להיכנס לכיכר המרכזית, ולהפגין מבלי שמשטרה חשאית תתנפל ותעצור.

אדרבא, יאמץ-נא ראש הממשלה את ההיגיון רב הפתוס הזה, ויפנה אל ההמונים הערביים בקריאה רבת פתוס לשלום. "אנחנו מברכים אתכם על כניסתכם הגאה אל כיכר העיר", יגיד ראש ממשלת ישראל. "עכשיו, לאחר שבחרתם באומץ רב בדמוקרטיה, הבה נדבר על שלום בין דמוקרטים". הוא, מר נתניהו, אמר פעם אחר פעם שמדינות דמוקרטיות מעולם לא יצאו למלחמה זו בזו.

מותר לו להעמיד עכשיו פנים שהוא שמח על הדמוקרטיזציה של מצרים. אין כל סיבה שהוא לא ילמד מברק אובמה להשתמט מחברת המובסים (וכמובן להכין באותו הזמן אוסף של תרחישי אימים).