סדרה עם פלפל
"פלפלים צהובים", יום ה' 22:15, ערוץ 2 קשת
במשפט אחד: עלמה זק בתפקיד חייה. אני מודה שלא תמיד התחברתי אל קריירת המשחק של זק: ב"ארץ נהדרת" למשל, היא עושה עבודה טובה, לפרקים אפילו מצוינת, אבל ב"עד החתונה" (דרמת המקור הטובה ביותר שלא הצליחה כאן מעולם), היא נכשלה דווקא בגילום תפקיד סטריאוטיפי פשוט: הרווקה התל-אביבית המזדקנת שמתאהבת בגבר נשוי (שמואל וילוז'ני).
לכן ניגשתי בחשש מסוים אל "פלפלים צהובים": זה לא רק הנושא המורכב, אוטיזם, שגורם לחלקנו, ולו בתת-מודע, להסתגר מפניו ולקוות שלנו זה לא יקרה, אלא שלא ידעתי איך זק תצליח לשאת על כתפיה את התפקיד הראשי.
8 פרקים הם כבר די והותר כדי לקבוע: מדובר באחת ההופעות הדרמטיות הטובות שנראו כאן לאחרונה: פשוטה, אותנטית, מעיקה בדרכה הנון-שלנטית: עלמה זק מצליחה להוציא את סיפורה של אישה שרוצה בסך-הכול חיים נורמליים למשפחתה, ובדרך הופכת ללא-נורמלית בעצמה, בצורה שנכנסת לצופים אל מתחת לעור: אני צופה בה, מבין את כאבה, מנסה להזדהות איתה, מסתייג ממנה - כבר מזמן לא נחשפתי לדמות דרמטית שמעוררת בי כל-כך הרבה רגשות סותרים בו-זמנית.
אז נכון, לא מדובר רק בזק: צוות השחקנים של הסדרה הזאת מקפיץ עוד יותר תסריט מצוין ובימוי מדויק, אבל זק, בשקט בשקט ומפרק לפרק, מציבה כאן סטנדרט כמעט "מריל סטריפי" בעיניי, כאשר לכל נלווה גם ערך מוסף חשוב של היכרות עם תסמונת ש"חשבנו שאנחנו מכירים". התוצאה ראויה לכל שבח.
אשרי הגפרור
מהדורת חדשות שישי עם גיא זוהר, יום ו' 19:55, ערוץ 10
אחד מסימני ההתבגרות (רציתי להשתמש במילה חריפה יותר, אבל ריחמתי על עצמי) הוא ההתמכרות להרגלים: נהלי עבודה, בילוי ומשפחה הופכים להיות רוטינה שאנחנו חוששים מנה, ובה בעת מתמכרים לה בהנאה.
אחת מהרוטינות היא הצפייה המשפחתית של יום שישי בטלוויזיה: אחרי ארוחת הערב המשפחתית, עם יאיר לפיד ונבחרת "הראשים המדברים" שלו, ובדרך ל"ארץ נהדרת" שלאחריה הגדולה יוצאת, הקטנה נרדמת, והאמצעי עוד לא החליט אם הוא גדול או קטן.
בשבוע שעבר, כשמצרים סוערת ברקע, התחולל אצל יאיר לפיד מעין קרב מיקרופונים קטן, שאפילו המגיש הוותיק לא הצליח להרגיע: יערי מצידו האחד, אברמוביץ' ודניאל מהאחר - ולכל אחד יש משהו שהוא חייב לומר על "המצב".
מאחר שמדובר באחד מאותם רגעים שבהם נואש הצופה הסביר מכל אותם "מומחים", שילטטתי את דרכי הלאה אל ערוץ 10, שם חיכה לי גיא זהר. מה אומר? רמת הבנתי את החדשות לא נפגמה כהוא זה, אבל משהו בהווייה השקטה של זהר, שמפקיד למעשה את המהדורה שלו בידי כתבי חדשות ערוץ 10, הרגיש לי נכון יותר.
אני מודה שאני מחבב את יאיר לפיד (ממונולוג הפתיחה, שריד נאה לימיו כמנחה תוכנית אירוח ועד למנעד הרגשות שהוא מפגין ביחס לנושאים השונים), וסביר להניח שילדיי יעתרו למועצה לשלום הילד, אם אעז לפספס את הפתיחה של "ארץ נהדרת", אבל לרגע קסום אחד, ראיתי חדשות בגובה העיניים, בשפה נינוחה ומינימליזם שחזק יותר מכל הרעש והצלצולים.
נסו מדי פעם את זוהר כאלטרנטיבה, ותגלו שגם הייאוש של החדשות ביום שישי, יכול להיות יותר נוח.