הפרטיות מתה?

האם ראוי למנוע בחוק את פרסום תמונתו של אדם שנהרג אשר צולמה במקום אירוע הפגיעה, בזמן הפגיעה או בסמוך לאחריה? הכנסת השיבה על השאלה הזו בחיוב כאשר קיבלה בקריאה ראשונה (11.1.2011) הצעת חוק פרטית לתיקון חוק הגנת הפרטיות בהקשר לכך.

את ההצעה יזמו חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני (שניהם מיהדות התורה). ההצעה כבר עברה בקריאה טרומית, ואישור הכנסת בקריאה ראשונה בא לאחר תמיכת הממשלה בהצעה.

העיסוק הנקודתי בשאלה מה דינו של פרסום תמונה של אדם שנפטר מעלה שאלה רחבה יותר - האם ראוי להגן על אותם דברים שהיו נחלת פרטיותו של אדם בחייו גם לאחר מותו?

על-פי המצב החוקי הקיים היום, אדם, עם לכתו לעולם שכולו טוב - הולכת עימו גם פרטיותו. כבוד הנפטר אינו מקים הגנה על אותם עניינים אשר ערב מותו היו בד' אמותיו במסגרת זכותו לפרטיות.

השאלה אם פרטיותו של אדם צריכה למות יחד עימו היא שאלה נכבדה. ראשית, במישור הסמנטי. שהרי כיצד ניתן לדון על פרטיות של אדם שאינו בין החיים? אך מעבר לסמנטיקה, השאלה האמיתית היא - האם אותם ערכים שהמחוקק טרח כל-כך להגן עליהם בשם זכות האדם לפרטיות, אכן צריכים להפוך לנחלת הכלל כשאדם הולך לעולמו?

הכנסת הקודמת החילה רציפות על הצעת חוק ממשלתית, שהתקבלה בקריאה ראשונה עוד בכנסת שקדמה לה, שבמסגרתה נקבע כי אין זה ראוי שענייניו הפרטיים של אדם יהפכו לנחלת הכלל עם מותו. אותה הצעת חוק הגדירה כפגיעה בפרטיות גם כשזו נעשית במשך 20 שנה לאחר פטירתו של אדם.

המקרה של לביא ושילוח

כשהגיעה הצעת החוק לוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, נתקלה ההצעה בהתנגדות. עיקרה של התנגדות זו היה בכך שלדעת חברי הוועדה, אין זה מתיישב עם ההיגיון לכנות זכות לפרטיות למי שאינו בחיים. כן אוזכרו היבטים של ההגנה על הפרטיות, שאינם תואמים זכות של אדם שאינו בין החיים ואשר נכללו בהצעה, דוגמת האיסור לבצע מעקב מטריד אחרי אדם.

מנגד, ניתן למנות שורה של פרטים שמהווים חלק ממרקם פרטיותו של אדם, אשר מי שחרד לפרטיותו היה רוצה שלא ייחשפו אף לאחר מותו. כך עסק לאחרונה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשאלה אם ראוי לפרסם סרט שבו צולם בחייו אדם שנפטר, כאשר הוא נראה בו מתנה אהבים. בסופו של דבר נפסלה הראיה מתוך רצון להגן על פרטיות המצולמות, אשר עודן בחיים.

לעיתים עולה השאלה אם ראוי לפרסם מכתבים של אדם שנפטר. המקרה השכיח הוא כאשר מתרחש רצח על רקע רומנטי, והתקשורת מגלה עניין במכתבים שהחליפו בעבר בני-הזוג נשואי האירוע.

גם מצבו הרפואי של אדם מעורר עניין רב גם לאחר מותו. כך, לא מכבר בישרו כותרות התקשורת כי השחקן עמוס לביא, ז"ל, נפטר ממחלת הסרטן; ולא מזמן קראנו כותרות דומות על מותו של השחקן יוסף שילוח ז"ל.

בחייהם לא ניתן היה לכתוב על מחלתם ללא הסכמתם, שכן זו היתה פגיעה בפרטיותם. מותם כמו שיחרר את הידיעה לציבור. השאלה היא אם שני השחקנים היו יכולים, האם היו מעדיפים לבקש בחייהם שיימנע פרסום כזה לאחר מותם?

זכות לכבוד

עתה עברה בקריאה ראשונה בכנסת הצעה מצומצמת יותר, שעוסקת רק בשאלת תמונה של אדם שצולמה רגע לפני או אחרי מותו בנסיבות מאוד מסוימות: מקום אירוע הפגיעה.

השאלה שההצעה מעלה היא - האם ראוי בכלל ליתן מעמד חוקי לפרטיותו של אדם לאחר מותו, ובאם הדבר ראוי - האם לעשות כן רק בנגזרת מצומצמת כל-כך?

שאלת מעמדם של אותם דברים שהם חלק מפרטיותו של אדם לאחר מותו היא שאלה רחבה. אותה זכות לפרטיות של הנפטר, כמו גם זכותו לשמו הטוב גם מפני דברים שייאמרו לאחר מותו, הם למעשה חלק מאותה זכות לכבוד, הזכות לכבוד שתהיה לאדם לאחר מותו, כבודו של הנפטר.

זכות רחבה כל-כך, שבעבר התגלו לגביה מחלוקות, ראוי שתידון בהרחבה על כל היבטיה. אין זה ראוי שהמחוקק יעסוק בנגזרת צרה של זכות, וירפא בעיה אחת שמהווה חלק ממכלול שלם. אם המחוקק מוצא לנכון לדון שוב בשאלה - ראוי שיעסוק בה בהרחבה על כל היבטיה ויקבע בה עמדה.

מבין הדעות שהושמעו בעבר בעניין, סבורני כי ההצעה הראויה היא זו שקובעת כי נושא זה יישאר פתוח לקביעה של כל אדם ואדם בצוואתו, ובאם לא נקבע על-ידו הדבר, יינתן העניין להחלטה של בני משפחתו הקרובים מדרגה ראשונה לאחר מותו.

כשם שבחיינו שאלת היקף הפגיעה בפרטיותנו תלויה בהסכמתנו, מדוע לא לאפשר לכל אחד מאיתנו להחליט בעצמו על מידת הפגיעה בפרטיותו אחר מותו?