בכל פעם שנפתחה השבוע הדלת בבית "האח הגדול", חיכינו לכניסתו הדרמטית. ביבי לא הבין את מה שהפנימו היטב ג'ודי-ניר-מוזס-שלום ואחר-כך רני רהב, בר רפאלי ואייל גולן.
כמי שמלהטט בתקשורת במיומנות מרשימה, מפתיע שראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין לא ניצל את מה שהפך לזירה המרכזית והכמעט יחידה בתקשורת הישראלית, שלא יכולה שלא לקבל אותך כמו שאתה.
זה המקום שבו מותר לא לדעת הרבה - וכך להיחשב "אותנטי", לבגוד בבן-זוגך - ולהצטייר "חופשי", לרטון ולהתנגח - ולהיתפס "פתוח שאומר את שעל לבו". לכן, זה גם האתר הקלאסי להסביר את מצבו של מעמד הביניים הקורס, השכבות התחתונות הרעבות והעליונות המייללות.
תוכניות הבידור והריאליטי הפכו ללב ההתרחשות כי אין זירה אחרת. אין יותר "מוקד" או "פופוליטיקה", או "יאיר לפיד". אין יותר את המקום הנכון לשמוע מפי מקבלי ההחלטות על מה שבאמת עובר עלינו, באופן בלתי אמצעי כמעט.
המוסדות הללו נסגרו ולא בכדי - זה שנים שהפוליטיקאים ואנשי השעה פשוט לא מדברים. הם מעדיפים לשלוח מסרים תת-קרקעיים בכתבות מתוכננות ובמסיבות עיתונאים בהן לא ניתן לשאול שאלות. השתיקה החליפה את השיח, הדממה את האמת.
והרי כל "הלחץ" שהביא את נתניהו להודעה אותה פירסם ביום חמישי הינו תפרחת תקשורתית. לא היה כל מאבק אמיתי, פרט לזה שראינו במהדורות החדשות. איש לא יצא אל הרחוב, לא זעק באמת. היו כמה טוקבקים ואנשי קואליציה שביימו את "רחשי הציבור".
בדיוק באותו אופן ראש הממשלה ביים את "הכניעה ללחץ". נתניהו יכול היה בקלות לוותר על מסיבת העיתונאים הארכאית, ולטבול יחד עם שטייניץ באמבט החם בנווה-אילן כשעינו של ג'קי משקיפה עליו מלמעלה.
כך היינו בולעים הכול - העלאה של מחירי הדלק, המים, הלחם ואפילו האוויר שאנחנו נושמים. רק שלא נתחיל לשלם על ערוץ 2.