לייק לואן גוך, גוגל לגוגן: תיירות הכורסה חודרת למוזיאון בגוגל-ארט

המצלמות של google art project מכניסות את הגולשים לנבכי המוזיאון ומאפשרות להם לשלוט בכיוון המבט, כשהם משוטטים באמצעות מצפן מקוון המופיע על המסך ■ יותר מ-1,000 יצירות מופת מוצגות בפרויקט, חלקן ברזולוציה של 1 ג'יגה פיקסל

ונוס היפהפיה של טיציאן מעולם לא נראתה קרובה יותר לחדר השינה של ואן גוך או לנערות השחומות של גוגן, אבל ככה זה כשאפשר לעשות סיור בזק בכמה מבירות העולם בבת אחת, ועוד מבלי לצאת מהבית. תיירי הכורסה קיבלו חיזוק תרבותי משמעותי, כשמצלמות הרחוב של גוגל חדרו לאולמות התערוכות של 17 מהמוזיאונים החשובים בעולם, כמו ה- בניו יורק, הנשיונל גלרי בלונדון, מוזיאון ואן גוך באמסטרדם וארמון ורסאי בצרפת.

המצלמות של google art project מכניסות את הגולשים לנבכי המוזיאון ומאפשרות להם לשלוט בכיוון המבט, כשהם משוטטים באמצעות מצפן מקוון המופיע על המסך. יותר מ-1,000 יצירות-מופת מוצגות בפרויקט, חלקן ברזולוציה של 1 ג'יגה פיקסל. כאשר הצופה מבקש לבחון את התמונה מקרוב היא נפתחת בחלון משלה, על פרטיה הקטנים ובחדות מרהיבה. זאת, בניגוד לקו ההפרדה ולשומרי האולמות המתריעים בפני הצופים במוזיאון שלא להתקרב יותר מדי.

יותר מזה: גוגל מעודדת את גולשיה להיות אספנים וירטואלים ולשמור להם בתיקיית רשת את היצירות האהובות שלהם, ואף להשוויץ באוסף הפרטי ולחלוק עם חבריהם ברשתות החברתיות.

ובכל זאת, יש משהו מגוחך, לטעמי לפחות, ב"אוסף שלי" שכולו מונה ליזות ואן גוכים ומונה, יצירות הרחוקות מהשגתו של כל אספן אמיתי. האם בגוגל חושבים לעורר תיאבון לאספנות אמיתית, או שמא לשכנע אותנו שיש זירה חדשה למשחקים בכאילו? שניהם, כנראה.

בבלוגים (שרובם מגיעים לנושא מתחום הטכנולוגיה) הגיבו מרבית הכותבים והטוקבקיסטים בהתלהבות גלויה. בהמשך התעוררו דיונים נרחבים על איכות הפרויקט, טוהר כוונותיה של גוגל וזכויות יוצרים - בעיקר כאשר הגולשים מנכסים לעצמם את היצירות.

את הסוגיה הזו פתרו אנשי גוגל ב"טשטוש" היצירות שאינם מורשים להציג, תכונה מעצבנת משהו בחוויית הגלישה, ההופכת לשולית כשפוגשים את היצירה הטובה הבאה. בכל אחד מהמוזיאונים נחשפות רק גלריות נבחרות, כך שהסיור משמש יותר כטיזר מאשר כביקור אמיתי במקום.

למרות זאת, אפשר לראות בכך שירות לציבור ולאמנות, כאשר גוגל חושפת יצירות מובחרות לקהל רחב יותר מכפי שהיה נגיש לאמנות אי פעם. היא אף טורחת ומלווה אותן במידע ומשמשת כלי להשכלה כללית. יש בכך גם מעין "חינוך" הציבור לראות באמנות ובמוזיאונים משהו נחשק ופופולרי, ואולי אף לזרוע בליבם של אנשים מודעות לאתרים שקודם לא עלה על דעתם להתעניין בהם.

אין ספק שדמוקרטיזציה של המידע והתפוצה המתרחבת הולכת של עבודות אמנות באינטרנט תורמת לחשיפה לקהל. מוקדם עוד לדעת אם יש בכך גם "קידום מכירות" למוזיאונים, שעשויים להפוך לאתרים אופנתיים יותר בזכות ההתעניינות החדשה. מצד שני, יש כמובן מי שיראה בביקור הוירטואלי די והותר.

קשה להאמין שהמוזיאונים יפסידו תנועת מבקרים בעקבות הביקור הווירטואלי. הנטייה האנושית ללכת ולראות "בגודל טבעי" את מה שכבר הכרנו מהספר, מבית הספר או מהרשת, נכון לעכשיו, היא זו שמובילה מדי שנה מיליוני מבקרים נרגשים למפגש פנים אל פנים (מאכזב בדרך כלל) עם המונה ליזה בלובר.