המדיניות פרועה, לא השכר

1. כולנו חושבים וחשים שצריך הרבה יותר מידתיות, רגישות ושפיות בשכר המנהלים. אבל מה עם קצת מידתיות, רגישות ושפיות בדיון הציבורי על השכר הזה? חבילות השכר של חלק מהמנהלים הבכירים במשק הישראלי אכן מקוממות, מגלומניות, לא ראויות ומנותקות מכל היגיון או מציאות, אבל מכאן ועד הצגתן כאם כל חטאת במשק, כסוגייה הרת גורל המחייבת פתרון דרסטי וכתופעה האחראית לפצע המתרחב והולך בחברה הישראלית - זו כבר היסחפות פראית. כדאי לדבוק בעובדות ובמספרים כדי להבין את היקף התופעה, את היקף הבעיה ואת השלכותיה, בלי סיסמאות היוצאות היישר מהבטן.

"גלובס" אוסף מדי שנה את נתוני שכר המנהלים של החברות הציבוריות - כל חברה וחמשת בכיריה. ב-2009 אספנו את נתוני השכר של כ-2,500 מנהלים, מאגר נתונים רחב דיו כדי להבין על מה כל המהומה. התוצאות מפתיעות ונוגדות לחלוטין את רוח הדיון שהתפתח בשבוע האחרון: הרוב המכריע של המנהלים, יותר מ-90%, כ-2,400 איש, מרוויח עד 200 אלף שקל בחודש - לא מדובר בברוטו המופיע בתלוש, אלא בעלות שכר, שהיא גבוהה בכ-20%-30% משכר הברוטו, תלוי ברכיבי השכר. יתרה מזאת, עלות השכר של 75% מהמנהלים מגיעה עד 100 אלף שקל - שכר מכובד אבל בהחלט לא החבילות הדמיוניות שנוטים לחשוב שרוב המנהלים מקבלים. הגרעין הקשה, זה שמוציא אותנו מדעתנו ומעורר את קנאתנו; הגרעין שמרוויח יותר מ-200 אלף שקל בחודש - הגרעין הזה כולל 187 מנהלים בלבד. 187 איש, זה כל הסיפור, זו כל התופעה, זה מספר האנשים ששכרם השתולל. למרות הרעש והצלצולים, מדובר בבעיה כלכלית שולית.

 כמה מנהלים מקבלים שכר מופרז בהחלט

ההתמקדות ב-187 מנהלים ששכרם התפרע נוחה מאוד לפופוליסטים, למוכרי הקלישאות: ריסון המתפרעים לא ירפא את הפערים החברתיים במשק, לא יתרום לשכבות החלשות ולא יספק ולו מקום עבודה אחד נוסף. ההתמקדות ב-187 מנהלים אף משקף לא מעט צביעות והתחסדות. כמה מאלה המחטיפים למנהלים הבכירים באבי-אביהם על משכורתם המנופחת, המזועזעים עד עמקי נפשם מחבילות השכר ומנופפים בדגל החברתי, התנגדו השבוע להעלאת שכר המינימום גם לעובדים שמרוויחים בפועל יותר משכר המינימום הרשמי.

ובאמת, כמה נוח שיש 187 מנהלים הנהנים מהשמנת: כך אפשר להתחמק מדיון רציני על המדיניות הממשלתית התורמת להרחבת הפערים; על המדיניות המכוונת מאוד לצמצום שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך; על מדיניות המסים המעוותת והמפלה של בנימין נתניהו ועל היחס המבזה של משרד האוצר לעובדים הסוציאליים. ובעצם, לא צריך להתפלא: אם שר האוצר של מדינת ישראל חושב שגל ההתייקרויות במשק הוא המצאה של התקשורת וישראל היא גן עדן לעובדים, כנראה גם מצוקתם והשכר המגוחך של העובדים הסוציאליים (3,800 שקל בממוצע לחודש) הם עוד איזה חלום רע שחלמה העיתונות הכלכלית. לדאבונו של שטייניץ, המספרים האלה כתובים, שחור על גבי לבן, בדוח שמשרדו מפיק. בדוחות נוספים של האוצר אף נכתב ששכרם הריאלי של השכירים - הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי - נשחק ריאלית בשיעור של 3%-4% בשנים 2008-2010, ונראה שההמצאה על גידול בהכנסה הפנויה של משקי הבית לקוחה מדמיונו של שר האוצר ולא מדמיונה הפרוע של התקשורת.

2. ועדת נאמן לבחינת שכר הבכירים נולדה בחטא ומסקנותיה משקפות את אחת הבעיות הקשות יותר של ישראל: חוסר משילות ועודף טהרנות וצדקנות. זו מדינה של ועדות סדרתיות; הממשלה מקימה ועדה על כל גחמה. הוועדות אינן תורמות דבר, אלא משרתות רק את הרגולטורים ומפעיליהם בתקשורת, כחלק מהקשרים המסוכנים שהתפתחו בישראל בין השלטון לתקשורת. כך נולדות עוד ועוד ועדות, עוד ועוד פתרונות מבולבלים ומסורבלים, שלא מרצים איש ומייצרים, בתורם, עוד ועוד פתרונות מבולבלים ומסורבלים. במקום להניח לרשות ני"ע לגבש כללים לחיזוק הדירקטוריונים ולחיזוק כוחו של המיעוט עם סנקציות אפקטיביות; במקום לנסות לרתום את מערכת המס כדי לגבות מס יותר שמן מהחבילות השמנות - החליטו להקים ועדה. ועדה זה דיונים, עשרות מומחים, מאות פרוטוקולים, בזבוז זמן שבסופו גם מקבלים פתרונות חלביים. ההישענות של ועדת נאמן על הדירקטוריונים או על המוסדיים ככלבי שמירה על ההנהלה, בלי שנקבעות סנקציות משמעותיות, היא מגוחכת: במציאות של שמור לי ואשמור לך, של שלח לחמך על פני המים ושל תן וקח, יש זהות אינטרסים ברורה בין הדירקטוריון והמוסדיים למנהלים. צמרת מקבלי השכר כוללת לא מעט מנהלים בגופים המוסדיים - איך אפשר לצפות מהם להרים יד נגד חבריהם לצמרת הדירוג? ידם תרעד רק אם תהיה הוראת חוק מפורשת שהצבעה אוטומטית על חבילת שכר לא ראויה עלולה לעלות להם בהאשמה של הפרת אמונים כלפי החברה ועלולה לפגוע בכיסם באופן אישי.

ועדת נאמן צודקת לפחות בהתנגדותה להגבלת שכר בחקיקה. האנשים התומכים בהגבלה כזו מתקשים להבין את נפש האדם, במיוחד את נפש המנהל. לתאוות בצע, תכונה ומחלה מידבקת במיוחד אצל מנהלים, יש הרגל מגונה: היא יודעת לעקוף רגולציה. לאנשים שנדבקים במחלה הזו יש גם נטייה לפתח ליקויי ראייה מוסריים - הם אינם רואים שום פגם בחבילות שכר של 10-20 מיליון שקל בשנה. להיפך, הם משוכנעים שזה מגיע להם. תגביל את שכרם בחקיקה, והם כבר ימצאו דרכים יצירתיות לפצות את עצמם: אופציות, מענקים מבוססי מניות וכדומה - התוצאה עלולה להיות גרועה יותר.

3. אופציות למניות הפכו בשנים האחרונות לרכיב דומיננטי מאוד בחבילות השכר של המנהלים ולמנוע הצמיחה הבולט בשכרם. אופציות למניות מעניקות למחזיק בהן את הזכות לרכוש מניות של החברה במחיר שנקבע מראש (מחיר המימוש). בדרך כלל, הזכות אינה ניתנת למימוש במשך שנה, אבל לאחר מכן היא נותרת בתוקף למשך כמה שנים. מחיר המימוש נקבע בדרך כלל על פי מחיר המניה ביום הענקת האופציות, או לפי ממוצע השערים ביום הענקת האופציות. ככל שמחיר המימוש נמוך יותר, סכום הכסף הפוטנציאלי שיוכל מקבל האופציות לגרוף ביום מן הימים גבוה יותר. אחת המטרות העיקריות של מענקי האופציות היא "לתמרץ" מנהלים לשפר את ביצועי החברה, בהנחה ששיפור הביצועים העסקיים יחלחל גם לביצועי המניה וכולם ייהנו מכך. לכאורה, זה נשמע נהדר, אבל בפועל, חלוקת אופציות אינה קשורה לכל התיאוריות היפות, אלא לתזמון נכון או למחיר מימוש נדיב מדי.

בשלב הזה נכנסת לתמונה מערכת המס, המאפשרת שתי אופציות לגביית מס: האחת - מסלול פירותי, שבו העובד משלם על הרווח כמו מס הכנסה שולי על שכר רגיל, והחברה יכולה לרשום את הרווח כהוצאה לצורכי מס; האופציה האחרת - מסלול הוני, שבו העובד משלם מס של 25% בלבד והחברה אינה יכולה לרשום את הרווח כהוצאה לצורכי מס. האינטרס של העובדים הוא כמובן לשלם פחות מס (מסלול הוני), והאינטרס של החברות, לכאורה, הוא ליהנות מהטבת המס (מסלול פירותי). בפועל, הנטייה של רוב החברות היא ללכת לקראת העובדים (בעיקר מנהלים) ולבחור במסלול ההוני. התוצאה הכוללת, במיוחד על רקע התוואי היורד של מס החברות ותכנוני המס התאגידיים, היא תשלומי מסים פחותים יותר מרווחי האופציות. לא רק שזה לא צודק, זה גם לא הוגן: מס הכנסה אמור לסגור את המסלול ההוני המאפשר מס מופחת ולחייב את כל מרוויחי האופציות במס מלא. אלא שנתניהו רואה בכל שינוי במסים הישירים בגידה בספרי הקודש שלו. הוא חובב מסים עקיפים: מע"מ, בלו, קנייה - אלו בדיוק המסים שפוגעים יותר מכול בחלשים.