שובתים בלי יד על השאלטר

יחסי העבודה הקיבוציים בישראל קבעו עם השנים כלל ברזל: ככל שהשאלטר גדול ומזיק יותר, כך הדרך לתוספות שכר קצרה יותר. זה נכון לעובדי מקורות, חברת חשמל, נמלי הים ורשות שדות התעופה, וגם למקומות עבודה מסוימים בסקטור הפרטי: בנקים, מפעלי ים המלח ועוד.

אבל בשנתיים האחרונות התברר כי לא תמיד צריך יד על השאלטר. לפעמים מספיק שילוב מנצח בין סקטור של עובדים חלשים, אמפתיה ציבורית, תקשורת מגויסת וארגון עובדים חזק. כך זכו קלדניות בתי המשפט בתוספת שכר של 20%, כך קיבלו עובדי הפרקליטות תוספת של 14%, ובקרוב הם יקבלו יותר בזכות הליך של בוררות מוסכמת.

עכשיו תורם של העובדים הסוציאליים, שפתחו היום (א') בשביתה ללא הגבלת זמן. הם דורשים תוספות שכר בעלות כוללת של כ-30%, ואילו משרד האוצר מוכן לתוספות דיפרנציאליות של 20%-7.25% לכל היותר. תרשו לנו לנחש שהאוצר ישלם בסוף הרבה יותר, והנה הסיבות לכך:

סקטור של עובדים חלשים: באופן אבסורדי, דווקא אותם עובדים שצריכים לשמש משענת לנזקקים ולחלשים ביותר בחברה, נזקקים לעתים בעצמם לשירותי הרווחה בגלל שכר עלוב. הם אקדמאים, הם קורסים תחת הנטל בגלל אינספור תיקים ומעט מדי תקנים, ולמרות זאת הם נמצאים בתחתית השכר של הסקטור הציבורי.

אמפתיה ציבורית: הישראלי המצוי, בניגוד לצרפתי המצוי, כמעט לעולם לא יזדהה עם שביתה של עובדי הרכבת. על שביתה של עובדי הנמלים אין מה לדבר. אלה נתפסים כשמנים ועצלים הנלחמים על הקצפת, כפי שהגדיר זאת בשנת 2003 שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, בנאומו "הקרב על היגואר" - פרופגנדה לשמה שחלחלה היטב. העובד הישראלי סולידרי כלפי העובד האחר, כל זמן שהוא (האחר) חלש ממנו. לכן העובדים הסוציאליים יזכו לכל האמפתיה שבעולם, כי למה לא בעצם.

תקשורת אוהדת: אמצעי התקשורת בישראל כבר מזמן לא רק מסקרים חדשות, הם מנהלים קמפיינים. מ"איפה הבושה" של "מעריב" ועד הקמפיין לשחרור גלעד שליט במדיה כולה. אפשר להסתכל על זה בציניות כחלק ממלחמת הרייטינג, ואפשר לדבר על שליחות עיתונאית, על קביעת סדר יום.

כמו הישראלי המצוי, גם העיתון המצוי יעדיף תמיד שביתה של עובדים סוציאליים. זה ממלא את "המשבצת החברתית", זה מאפשר לקריינית להשחיל את דעתה כפי שלעולם לא הייתה עושה בדיווח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נאמר. וזה בעיקר משאיר את משרד האוצר בבעיה ענקית. אין פה מקום לתמונה מאוזנת. אלה הטובים מול הרעים, ואנחנו עם הטובים כמובן.

ארגון עובדים חזק: עם כל הכבוד לאמפתיה ציבורית ולתקשורת המגויסת, אלה לא מספיקים בלי ארגון עובדים חזק שמנצח על התזמורת.

הרי העובדים הסוציאליים מרוויחים שכר עלוב לא מהיום, ולמרות זאת התקשורת בחרה לעסוק בכך רק אחרי שההסתדרות קבעה את סדר היום. ולא בפעם הראשונה.

לזכותו של יו"ר הסתדרות, עופר עיני, הוא השכיל לנצל את האמפתיה הציבורית ואת אמצעי התקשורת, כדי לשפר את מעמדם של סקטורים חלשים שנזנחו כל אותם שנים על-ידי הארגון שלו. לראשונה מזה שנים, הטענה שההסתדרות נלחמת רק עבור החזקים נראית מגוחכת. וזאת עוד סיבה שבמשרד האוצר יצטרכו לפתוח שוב את הארנק.