לכל אורך הדרך דאג משה קצב להאשים את התקשורת שעשתה לו משפט שדה וגזרה את דינו עוד לפני שבית המשפט עשה זאת. ייתכן כי לתקשורת אולי יש אשמה בחלק מהמקרים, אך היום היא בוודאי הצליחה לדרדר את עצמה בהתייחסות של אמצעי התקשורת למקום מגוריו של קצב, קריית-מלאכי.
כאילו היו 20 אלף תושבי קריית-מלאכי שבט משפחתי אחד גדול, כך העיתונים ושאר כלי התקשורת התייחסו ודיברו אליהם. שאלות כמו אם התושבים עדיין עומדים מאחוריו עלו בלא מעט מקומות, ותושבים רואיינו אחד אחר השני כאילו היו חבריו הטובים ביותר של קצב.
נכון, קצב הוא מעין סמל בעיר הדרומית, שהגיע מראשות העיר עד לכס נשיאות המדינה - עיר שלא הרבה מפורסמים יצאו ממנה. אך הניסיון התקשורתי להפוך את תושבי קריית-מלאכי לעדר שהולך באופן אחיד ועיוור אחר מנהיגם לשעבר הוא הצגה מעוותת של הדברים.
כולם אחד?
כשמדובר בתקשורת הארצית, אין זה מפתיע. היחס לערי הפיתוח בפריפריה הדרומית מעולם לא הצליח להתרומם מתהומות הסטריאוטיפים. אם קצב היה תושב גבעת-שמואל, נשר או קריית-שמונה - 3 ערים עם מספר תושבים דומה לקריית-מלאכי - האם התקשורת הייתה מציירת את תושביהן כמקשה אחת, החושבת כמעט אותו דבר, שהולכת באש ובמים אחר הנשיא בן עירה? ממש לא בטוח. בטח שלא אם היה מדובר בערים כמו תל-אביב, הרצליה או רמת-גן. אבל בערים כמו קריית-מלאכי או נתיבות או אופקים, כנראה קל לתאר את התושבים כישות אחת עם דעה אחת.
חלק מהתושבים, בעל-כורחם, נאלצו היום להצטרף לחגיגה התקשורתית. מצלמות ועיתונאים כמעט שלא פוקדים את המקום ביומיום, אלא רק כשמשהו רע קורה בסביבה. לכן, ההתעניינות התקשורתית מושכת כל עובר אורח לעמוד מול המצלמה ולפטפט כאילו היה בחדר הסמוך בשעה שקצב ביצע את מעשיו.