יורם קניוק היה מאוד סקפטי לפני הטקס. "אני לא אזכה", הוא אמר, למוד ניסיון עבר. "אין לי ספק שיתנו את הפרס למישהו צעיר וסקסי ממני, אבל זה משמח אותי גם להיות ברשימת חמשת המועמדים הסופיים ומשמח אותי להגיע לגילי ועדיין לכתוב. הכי משמח אותי שהקהל הרחב אוהב את הספר תש"ח".
כמה משמח היה לגלות שקניוק טעה, הפעם. סופרת אישה אחת, לאה איני, וארבעה סופרים גברים צעירים התמודדו השנה על פרס ספיר. הזקן והראוי שבחבורה, יורם קניוק בן ה-81, הוא האיש שלקח את הכסף הביתה.
אחרי שנים רבות מאוד, רבות מדי, הממסד עשה צדק עם אחד מגדולי הכותבים בעברית בכל הזמנים. "תש"ח", הספר שזיכה את קניוק בפרס ספיר, הוא לא ספרו הטוב ביותר. הוא אפילו לא אחד מחמשת הספרים הכי טובים שלו. "היהודי האחרון" ו"חיים על נייר זכוכית" כתובים טוב ממנו ו"סוסעץ" ו"אדם בן כלב" פרועים ומרגשים ממנו.
אבל לצדק יש דרכים משלו להיראות, ואם "תש"ח" זיכה את קניוק בכסף שהוא זקוק וראוי לו, אז שיהיה ככה. "חשבתי לפני איזה זמן" אמר קניוק בנאום הזכייה שלו, "שאני, בתור אדם שקיבל פעמיים סרטן, אוכל לקבל מריחואנה רפואית. אז אוכל לשבת בבית קפה ולמכור את זה ומזה יהיה לי הרבה כסף. ואז מישהו ילשין למשטרה ויבואו לעצור יהודי בן 81".
הסרקזם היורם קניוקי הזה הוא גם ביקורת על ארץ אוכלת סופריה, מדינה שמעלה על נס גמדים רוחניים ותוכניות פח גדול, ומצד שני מעלה מעילה קשה וחמורה במחויבותה לאיכות ולחינוך לתרבות. אין תוכנית על ספרים וספרות בטלוויזיה. אין עידוד לקריאה. יש עידוד לשליחת אס.אמ.אסים. אין רצון לפתוח את הזרועות בפני כל היופי והקסם שבמילים, בספרים. יש חתירה אינסופית, מתמדת ועיקשת, לטמטומו של העם, להטפשת הציבור, לעידוד הקל, השטוח, הרדוד.
שינוי תכני מתמשך
בתוך האווירה הכללית הזו, גם הפרס המתוקשר כל-כך התאים את עצמו לתאוות הרייטינג ולרדידות הכוללת. אין דרך נעימה לומר זאת, אבל הדברים צריכים להיאמר: פרס ספיר, עד כה, לא היה הפרס שלו פיללנו. כל ארבעת הזוכים האחרונים בפרס ספיר עשו זאת עם ספרם הראשון (אלונה פרנקל, רון לשם, שרה שילה, צבי ינאי). גם השנה היה מועמד אחד (אסף ענברי, "הביתה") שהגיע לחמשת הגדולים עם ספר הביכורים שלו. מבין כל הזוכים עד כה, היו רק שניים שהיו באמת ובתמים ראויים לו. דויד גרוסמן ("מישהו לרוץ איתו" 2001) ודן צלקה ("ספר האלף בית", 2004).
אבל אחרי שנתיים של הפוגה ושערורייה אחת גדולה (שנופחה הרבה מעל ומעבר למידותיה), חזרו לחלק אותו השנה, וכנראה שוועדת השיפוט (בראשות הפרופ' זאב צחור) לקחה בחשבון את ההיסטוריה הקצרה והשנויה במחלוקת של הפרס, ובניגוד לאקו"ם שמעניקה פרסים לקרן פלס וליוסי גיספן, ועדת פרס ספיר החליטה שלא לעשות צחוק מעצמה, והשאירה, לשם שינוי, את הכבוד ואת הכסף אצל הראוי מכל המועמדים: יורם קניוק.
ארבעת הספרים שהתמודדו על הפרס, חוץ מ"תש"ח" הזוכה של קניוק, היו "ורד הלבנון" מאת לאה איני, הוצאת כנרת זמורה ביתן, "אנשים טובים" מאת ניר ברעם, הוצאת עם עובד, "הביתה" מאת אסף ענברי , הוצאת ידיעות אחרונות ו"גוף שני יחיד" מאת סייד קשוע, שראה אור בהוצאת כתר.
כזכור, השנה נוסף הליך בדרך לבחירת הזוכה ובשלב הראשון נבחרה "רשימה ארוכה" הכוללת 12 כותרים, מתוכה נבחרה "הרשימה הקצרה". כל אחד מהמועמדים הנכלל ב"רשימה הקצרה" והזוכה בקטגורית ספר ביכורים, זוכים בפרס כספי בסך 25 אלף שקל. קניוק, הזוכה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, קיבל פרס כספי בסך 150 אלף שקל.
לראשונה, מפעל הפיס גם יתרגם את הספר הזוכה לערבית וזאת בנוסף לתרגום לשפה זרה נוספת עפ"י בחירתו של קניוק. במטרה לעודד את תרבות הקריאה ואת חשיפת הקהל לספרות עברית רכש מפעל הפיס מהדורה בת 500 ספרים מכל אחד מהכותרים שהיו מועמדים לפרס והעניק אותם לספריות ציבוריות ברחבי הארץ.
"הבחירה הייתה קשה מאוד", מודה יו"ר ועדת השיפוט, פרופ' זאב צחור "מבחר הספרים מסמן שינוי מגמה מתמשך בנושאים המעסיקים את הספרות. הדגש על קיבוץ, צבא, מלחמה, קליטת עלייה מתחלף ועובר לדגש על תל-אביב, ניכור וחיפוש זהות.
"מאפיין חדש הוא כתיבה בכמה רבדים העוסקים במתח בין דור המייסדים לדור הצעיר. הכתיבה היא הרבה יותר רזה, מעקרת את הפאתוס ונוטה להצנעת האידיאולוגיה".
דולין מלניק, מנהלת אגף תרבות אמרה כי "הפרס הצליח להפוך את הספרות לנושא מדובר גם מחוץ לעמודים הפנימיים בעיתונות וסייע בחשיפה של ספרים וסופרים בפני הקהל הרחב". זה נכון. הפרס מקבל חשיפה נאה. טקס ההכרזה על הזוכה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס התקיים במועדון רידינג 3 בנמל תל אביב, והועבר בשידור ישיר בערוץ 2.
זה מקסימום התרבות שהערוץ הזה מסוגל לספק לצופים. אבל כל אלה זוטות. העיקר היה ונשאר, באותו שבוע נשלח משה קצב לכלא ויורם קניוק זכה בפרס ספיר. צדק הוא דבר חשוב.