לו הייתי רוית ברניב

אנחנו כל הזמן שומעים על שיאני המשתכרים במשק, ועל מספר 19 ברשימה

שיחות על מגדר, נשים ותקרת זכוכית לא עושות לי את זה. באופן אישי אני מסתייגת מדיונים על פמיניזם ואפליה מתקנת. משתדלת לא לקחת צד בוויכוח האינסופי על מעמדן של נשים בחברה. ובכל זאת, כשמגיע חודש מארס, תקופת פרסום הדוחות השנתיים של החברות הציבוריות בישראל ובהם גם נתוני השכר של הבכירים והמנהלים במשק, קשה לי להימלט מהשיח על הציבורי הנשי.

הרשימות הכלכליות רק מלמדות על עוצמת הפער שנפער בין נשים לגברים ועל אי צדק חלוקתי בכל הנוגע לרמות שכר וניהול בכירים. לא תמצאו הרבה נשים ברשימות מקבלי השכר המנופח, גם לא ברשימות המנהלים הבכירים במשק. כמו כן, לא תמצאו הרבה נשים בדירקטוריונים השונים ולא בהנהלה הבכירה של החברות בישראל.

מה שמתסיס יותר הוא לקרוא את הכותרות שפורסמה השבוע ב"גלובס": "רוית ברניב - האשה שעלות שכרה הגבוה ביותר: 8.93 מ'". כותרת בומבסטית שלא מחליקה טוב במורד הגרון, בטח לא בשיח הציבורי הקיים שמלין על הפערים שנפערים בין שכר הבכירים לשכר עובדי הביניים שנושאים על גבם את הנטל הכלכלי של ישראל.

אבל אם כבר מייחסים שכר כל כך גבוה למנהלת כדאי לבחון את השכר שלה ביחס לבכירים האחרים. מבט חטוף על רשימת מקבלי השכר מלמד שברניב היא בסך הכל ניצן בודד בשורת המקהלה הכלכלית והעשירה של ישראל אשר נשלטת עך ידי המין החזק והגברי.

ברניב אפילו לא מדורגת בעשירייה הפותחת של מקבלי השכר הגבוה. מי ששולט ברשימת מקבלי השכר הגבוה הם הגברים. התמונה נעשית קודרת יותר כשמתבוננים על המספרים אז מגלים שעלות שכרו של מי שממוקם במקום הראשון ברשימת מקבלי השכר הגבוה במשק, ניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל, גבוה ביותר מ-150% מעלות שכרה של ברניב ומגיעה לכ-23.5 מליון שקל. ויש עוד 14 בכירים לפניה שהרוויחו יותר ממנה, ושלא זכו לכאלו כותרות מנקרות עיניים.

מגיע לה

רק לסבר את האוזן, ברניב היא יו"ר חברת שיכון ובינוי, שפרסמה השבוע את התוצאות הטובות בתולדותיה. הכנסות החברה עלו ב-9.4% ל-4.9 מיליארד שקל והרווח הנקי זינק ב-135% ל-545 מיליון שקל. היא הובאה לשיכון ובינוי כדי לבנות אסטרטגיה חדשה לחברה. שורת הרווח מלמדת שכנראה הצליחה בכך. וכנראה שמגיע לה להרוויח כזה סכום.

שלא תטעו, גם החברה לישראל הציגה דוחות טובים, ובטח שאין להשוות את מקרה החברה לישראל למקרה שיכון ובנוי, ובכל זאת, אני מעדיפה את השכר של ברניב על פני השכר של גלעד ובוודאי שמעדיפה שתהיה זו אישה שתרוויח הרבה.

איפה הנשים?

ולמה אין עוד נשים בצמרת הניהולית שמובילות את טבלת השכר? לא ברור. בכנס דירקטוריות שהתקיים לאחרונה בבורסה לניירות ערך בתל אביב, התברר שרק 3% מיושבי הראש של החברות הציבוריות בישראל הם נשים.

מחקר אחר שפרסמה חברת דן אנד ברדסטריט לאחרונה מלמד ש-19% מהחברות (ב-140 מתוך 741) הציבוריות שנסחרות בבורסה של תל אביב עוברות על החוק בכך שאינן ממנות אישה כדירקטורית חיצונית אם יש רק גברים בדירקטוריון, ושרק ב-820 (17%) משרות דירקטור מתוך כ-4,820 משרות במשק - מכהנות נשים.

התמונה נעשית קודרת יותר כשמגלים שיש מספיק נשים עם רקע אקדמי לניהול. לפני כשנה פרסמה אוניברסיטת תל אביב מחקר שמעיד על כך שיש יותר סטודנטיות: בתואר הראשון 56%, בתואר השני 53% ובתואר השלישי 52%, מאשר סטודנטים (גם בפקולטות לניהול).

אז מה עוצר את הנשים בדרכן לשדרה הניהולית? מי מונע בעדן להתברג ברשימות מקבלי השכר הגבוה במשק ולהוביל חברות קדימה? תעלומה. התקווה היחידה היא שבשנה הבאה, יצליחו עוד נשים, כמו ברניב, להתברג ברשימות מקבלי השכר הגבוה במשק ואולי אף להתברג בעשירייה הראשונה.

דבי קאופמן היא מחברת הספר "חלום של שוק" שמספר את סיפור בהתנפצות בועת ההיי-טק וראה אור בשנת 2003. סוחרת עצמאית בשוק ההון ועשויה להיות בעלת עניין במניות ובנושאים המוזכרים במאמריה