מכיוון שהכול מסביב שקט, ואף אחד לא שומע, תנו לי לשאול משהו שאולי בסיטואציה אחרת לא היה נעים כל-כך לשאול: האם ייתכן שהתקשורת אוהבת "לחפש" את ביבי? לא שביבי נקי מכל רבב - ברוך השם, יש על מה לכתוב ואת מה לבקר. אבל לפעמים נדמה שאנחנו מתעסקים בדברים קצת מוזרים, שלא לומר שוליים. בכלל, לפעמים נדמה שהתקשורת הישראלית קצת איבדה את הכיוון שלה, לא?
השבוע נתניהו הגיש תביעה נגד ערוץ 10 ו"מעריב". זו ממש לא הפעם הראשונה שביבי מסתכסך עם המדיה, ויש להניח שגם לא האחרונה. אמנם רביב דרוקר, שפרסם את התחקיר על הרפתקאות ביבי ושרה בעולם הגדול, הוא עיתונאי מצוין, ועם זאת, קשה לי לעמוד פה ולסנגר בנחישות אוטומטית על כל העיתונות וכל הביקורת שיש לה על ראש הממשלה.
למה? כי זה קצת יותר מורכב. כי לא הכול נקי. רחוק מזה. וכשלא הכול נקי, קשה לקפוץ ולסנגר באופן מיידי. חבל, אבל זאת המציאות.
נדמה כי ככל שעובר הזמן, קשה יותר להאמין שכל מה שמתפרסם בכלי התקשורת הוא "האמת". פעם, כשאדם רצה להוכיח משהו לחברו, הוא היה מצהיר - "אבל היה כתוב בעיתון!", או "אמרו בטלוויזיה!". זה נכון שגם היום משתמשים במשפטים האלה, אבל הכוח שלהם הולך ונשחק. ככל שעובר הזמן, אנשים פחות מאמינים.
אולי זה בגלל ריבוי הסיפורים והסנסציות. כשיש כל-כך הרבה "משברים", כבר קשה להתרגש מכל דבר. סף הגירוי עולה, החושים מתקהים, והציבור מתחיל לתהות: מה, האם באמת כולם פה מושחתים והכול לגמרי רקוב? או שאולי יש פה משהו שאני מפספס?
ומכיוון שאלה מחשבות מבלבלות ומדכאות, הציבור מתחיל להעדיף לזפזפ ולצפות בגמר "האח הגדול" במקום בחדשות. אם כבר תוכן זול ולא אמין, אז אולי עדיף ללכת עם זה עד הסוף.
שימו לב, למשל, למה שקרה פה רק ב-3 החודשים האחרונים: התקשורת סייעה בטירפוד 3 מינויים בכירים במגזר הציבורי. קטלנו רמטכ"ל פוטנציאלי בגלל שיש לו בית גדול מדי, צלבנו מפכ"ל פוטנציאלי בגלל הטרדה מינית לכאורה, והשבוע חיסלנו מועמד לראשות השב"ס בגלל חשדות לטובות הנאה, חוסר יושר, ואולי נזרוק פנימה גם הטרדה מינית - טרם החלטנו. בדרך, כמובן, גם קראנו לאינספור אנשי ציבור להתפטר וללכת הביתה, אבל את זה עשינו בקטנה, על הדרך, ולא מתוך קמפיין מסודר של סיכול ממוקד.
את סיפור ראשונטורס טרם מיצינו, אבל העפנו על זה ראש ממשלה לפני קצת יותר משנתיים, ועכשיו יש לנו את ביביטורס - תחקיר על נסיעות ראוותניות לכאורה של ראש הממשלה ואשתו שתחיה, שלא נעים לומר, אבל זה ממש הדבר האחרון שמטריד אותי לגביהם כרגע.
אותי, למשל, הרבה יותר מטרידה העובדה שכבר למעלה משנתיים יש לנו ראש ממשלה מכהן, שכל מה שהוא מצליח לעשות הוא להתחפר קצת יותר בחול שבו היינו די תקועים גם קודם.
רוצים דוגמאות? באמת שהייתי נותנת בכיף, גם לגבי מדיניות הפנים וגם לגבי מדיניות החוץ, אבל יש לי רק עמוד אחד, ותכף אני צריכה לסיים.
נדמה כי הספורט החביב על עולם העיתונות הוא צלפות: בחר לך מועמד לתפקיד או בכיר מכהן, תכוון, ותירה. האם בצדק? אני קצת מתקשה להאמין שתמיד, או אפילו קרוב לזה.
לפעמים, אין ספק שהביקורת מוצדקת. אבל כשבכל שבוע יש לפחות "עליהום" אחד, קצת קשה לבחור למי להאמין ולמי לא. ואז, כאמור, יש תמיד את אופציית הזיפזופ לעבר נופר ושבעת הגמדים.
כך, בגדול, מתנהל העולם הזה, אבל מדי פעם נוצר מהלך גדול בשוק, מהלך שיכול להיות "גיים-צ'יינג'ר". הבעיה היא שבשנים האחרונות, בכל פעם שזה קרה, זה רק החמיר את המצב.
ה"גיים-צ'יינג'ר" האחרון היה הקמתו של "ישראל היום": בעל בית עם כיסים עמוקים ואג'נדה מאוד ברורה - נטייה לימין (שברמה העקרונית היא לגיטימית בדיוק כמו נטייה של כלי תקשורת לשמאל, וכולנו יודעים שיש כאלה), ואהבה עזה לביבי נתניהו.
העניין הוא שלסיפור האהבה המרגש הזה, כך נראה, לא היה הפי-אנד, והוא עשה לביבי רק רע. האהדה המוגזמת מתוך דפי החינמון אוזנה מיד על-ידי עודף שנאה בכלי תקשורת אחרים, וה"גיים-צ'יינג'ר" פוספס לא רק מבחינת ביבי, אלא גם מבחינה עיתונאית. בעצם, כשמסתכלים על השוק כולו, ברמה המקצועית הנזק רק גדל.
עכשיו יש פתאום הזדמנות ל"גיים-צ'יינג'ר" חדש - נוחי דנקנר, כך נראה, עומד להיות בעל הבית החדש של "מעריב", והספקולציות לגבי מה הוא כן יעשה ומה לא, עפות לאוויר כמו זיקוקים ביום העצמאות.
מצד אחד, אין ספק כי כניסתו של גוף עם חוסן פיננסי לשוק שהוכיח אינספור פעמים שכמעט בלתי אפשרי להרוויח ממנו, יכולה לעשות טוב. מצד שני, ודווקא בגלל האווירה הכללית הבעייתית, גם ה"גיים-צ'יינג'ר" הזה עלול להתפספס מאוד בקלות.
נראה כי היום, יותר מתמיד, מה שחסר בישראל זה עיתון או כלי תקשורת שיהיה נקי מאינטרסים אישיים וכלכליים, נקי מוונדטות במתחרים, נקי מרצון לאזן את ההטיות הפוליטיות של האחרים, או מסתם תשוקה לפרובוקציות עתירות רייטינג שמביאות כמה דקות של תהילה לעיתונאים וכמה מעות של כסף ממפרסמים.
דרוש, בקיצור, כלי תקשורת כללי שיהיה באמת אמין. שינהג באחריות, שיחזיר את הכבוד למקצוע, ויותר חשוב - שיחזיר את השפיות.
האם "מעריב" יוכל להפוך לכזה? אפשר לענות על זה בדיוק במילה אחת: הלוואי.