1. הסיפור הכי אנדרייטד השבוע, ובינתיים השנה, הוא ההרחקה של וויין רוני משני משחקים באנגליה. למי שפספס: התאחדות הכדורגל האנגלית הרחיקה את רוני לאחר שמנצ'סטר יונייטד ניצחה את ווסטהאם 2-4 בשבת. רוני לא הורחק על המגרש. המצלמות לא תפסו אותו מאגרף שחקן יריב מאחורי הגב של השופט. הוא לא נגע בשופט או במאמן או באוהד. כל מה שרוני עשה זה לצעוק "פאק" - כנראה בכמה הטיות שונות של המילה, קשה לקבוע מצפייה בווידאו - לתוך המצלמה במהלך החגיגות של יונייטד אחרי השער השלישי שלו במשחק.
התגובה של ההתאחדות האנגלית ל"פאק" של רוני היא נקודת הקיצון החדשה של הסטריליזציה שעובר הכדורגל האנגלי מאז תחילת שנות ה-90. לסטריליזציה הזאת, כותבת שלומית גיא בספר "אימפריה: איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש - רשמי מסע" (הוצאת רסיס נהרה), היה תפקיד חשוב במהפכה שהפכה את הכדורגל האנגלי מספורט שכל הווייתו היא אלימות (בשנות ה-80'), לתאגיד משגשג שמציע בידור לכל המשפחה (בשנות ה-2000) בתנאי שהמשפחה יכולה להרשות לעצמה את התענוג.
עקרון העונג עומד בלב המסמך שהזניק את המהפכה האנגלית: דו"ח ועדת טיילור שהוקמה לאחר אסון הילסבורו ב-1989. דו"ח טיילור לא הסתפק בהצעת אמצעים להבטחת ביטחונם של הצופים במגרשי כדורגל - המטרה שלשמה הוא נכתב לכאורה - אלא הציע אתוס חדש לכדורגל האנגלי. את האתוס המאוד פשוט שלו אפשר לנסח כך: אם נתייחס לאוהדי כדורגל כחוליגנים, כמו שהתייחסנו אליהם עד עכשיו, הם יתנהגו כחוליגנים; אם נתייחס אליהם כאנשים מתורבתים שבאים לראות תרבות, הם יתנהגו בהתאם.
בתרבות האליטיסטית שנוצרה מאז בפרמיירליג, קללות נחשבות סטייה. גיא, דוקטורנטית בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, נסעה ללונדון לשנה כדי לחקור את האליטיזם שמושל בכדורגל האנגלי. יום אחרי הנחיתה היא הלכה עם חבר אנגלי למשחק בין ארסנל לבולטון באצטדיון האמירויות. לאורך כל המשחק האדם היחיד שדיבר ברדיוס שלה היה סבא שישב עם נכדו. כשהסבא לעג לשמות של שחקני בולטון, החבר המקומי של גיא, בחור צעיר אגב, התנצל על כך שהיא נאלצה "לשמוע שפה כזו".
גם רוני התנצל על השפה שלו כמובן. שזה בסדר: אף אחד לא מצפה ממנו להיות צ'ה גווארה ולקרוא תיגר על הנורמות בליגה שעשתה אותו עשיר ומפורסם. אבל זה גם קצת עצוב. כי לא היה שום ממד של אלימות במה שרוני עשה. היה שם בחור בן 25 שעבר שנה לא נעימה ולאחרונה מתחיל להתאושש, והוא היה אמוציונלי כי לפני רגע הוא השלים קאמבק אדיר מפיגור 2-0 במשחק שיכול להתברר כקריטי במרוץ לאליפות, והוא קילל כדי לשחרר לחץ ותסכול עצומים, וקללות הן גם ככה קללות רק בקונטקסט מסוים, והקונטקסט במקרה הזה היה חיובי, אנושי. יש משהו לא אנושי בכיוון שהפרמיירליג הולכת בו.
2. הקונצנזוס ב-NBA הוא שקבוצה שמוותרת על הסופרסטאר שלה בשביל חבילה של שחקנים תמיד תצא מופסדת מהטרייד. יש לזה סימוכין: מילווקי מעולם לא התאוששה מהטרייד שהעביר את עבדול ג'באר ללייקרס ב-1975; פילדלפיה התפרקה אחרי שבארקלי עזב לפיניקס ב-1992; מינסוטה מינוס קווין גארנט היא קבוצה מביכה. לכן כשג'ורג' קארל, מאמן דנבר, אמר אחרי הטרייד ששלח את כרמלו אנתוני לניקס שהנאגטס יכולים להיות יותר טובים בלעדיו כי אנתוני לא שומר, הוא נתפס יותר כאדם בשעת צער ופחות כמאמן כדורסל מעולה.
אבל ג'ורג' קארל הוא קודם כל מאמן כדורסל מעולה. ומאז הטרייד דנבר משחקת כדורסל יותר ממעולה. המאזן של דנבר בלי אנתוני הוא 5-16 (30-48 בעונה). היא סופגת 10 נקודות פחות למשחק. לפני שבועיים היא ניצחה את סן אנטוניו. ביום ראשון היא ניצחה את הלייקרס - שהגיעו למשחק עם רצף של תשעה ניצחונות - בסטייפלס סנטר. ביום רביעי את דאלאס בחוץ. בסיבוב הראשון בפלייאוף דנבר, שמדורגת חמישית במערב, תפגוש את אוקלהומה סיטי, המדורגת רביעית. גם בלי יתרון הביתיות דנבר נכנסת כפייבוריטית לסדרה.
הניקס ואנתוני, לעומת זאת, לא פייבוריטים כרגע באף משחק. לניקס יש מאזן שלילי מאז הטרייד (12-11). הם הפסידו בבית לקליבלנד - הקבוצה הגרועה בליגה. המספרים של אנתוני עדיין מצוינים (26.1 נקודות ב-46% מהשדה בניו יורק) אבל הוא לא עושה את השחקנים סביבו טובים יותר. הסיפור של דנבר מחייב לשאול אם יכול להיות שהוא עושה אותם גרועים יותר.
