4 מנהלים דומיננטיים, יש אף שיגדירו אותם "דמויות מפתח", עזבו את ענף בתי ההשקעות המקומי בשנה האחרונה. מדובר ברוני בירם וגיל דויטש, מייסדי אקסלנס שמכרו את אחזקותיהם להפניקס; רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות לשעבר; וקובי לוינסון, מנכ"ל דש לשעבר - כל אחד מסיבותיו הוא.
אומרים שלכל אדם יש תחליף, אבל האמת היא שמה שמבדיל בית השקעות אחד מהאחר, הוא בעיקר ההון האנושי המרכיב אותו. זה מתחיל מלמעלה, מבעלי השליטה, עובר דרך המנכ"ל וממשיך למנהלי המשנה. כמעט כל בית השקעות מככב בתורו באחד מדירוגי הביצועים, אבל אופיו של בית ההשקעות, המיתוג שלו, ואיך שהוא נתפס בקרב הלקוחות והמשווקים, מושפע במידה רבה ממי שעומדים בראשו.
לכן, ברור כי עזיבתם של הארבעה תשפיע במידה רבה על הבית אותו הם עזבו, ובשל המקום המרכזי שהם תפסו בשוק ההון, ייתכן כי היא אף תשפיע על ענף בתי ההשקעות כולו. עם הארבעה הללו הולך גם לא מעט ידע שנצבר בשנים הרבות בהן כיהנו בתפקידם, ועל כך יעידו גם הקולגות שנשמעים אומרים משפטים כמו: "שוק ההון בלי רוני וגיל זה לא אותו שוק ההון".
אבל אלה לא רק העזיבות הללו, אלא גם העובדה שבמקומות שהתפנו התיישבו מנהלים שאינם מגיעים מליבת שוק ההון - תופעה שכמוה ראינו גם בבתי השקעות אחרים כגון מיטב, וכלל פיננסים - כי אם מעולם הבנקאות, הביטוח, הרגולציה והכספים.
הדבר בהחלט מעורר תהייה לגבי מידת הצלחתם של המנהלים החדשים, שלא מכירים את כללי המשחק, לא מבינים למה הם צריכים לדעת כמה גייסו הקרנות והתעודות שלהם בכל יום, או למה חשוב להכיר את מידת הנעליים של יועצי ההשקעות, ובאיזה שפה שיווקית לדבר אל קהלי היעד.
זה בוודאי מעיד על כך שענף בתי ההשקעות הולך לכיוון אחר: מגופים שעסקו בעיקר בנכסים לטווח קצר ובקופות גמל, כעת הם פונים לעולם הביטוח, כפי שכבר הצהירו אלי ברקת, יו"ר ובעל השיטה בדש איפקס, וזהבית כהן, יו"ר ומנכ"ל קרן אייפקס בישראל שהיא בעלת השליטה בפסגות. ואסור לשכוח כמובן את ההתעסקות עם עוד ועוד רגולציה, שהופכת להיות החלק העיקרי בעבודת המנכ"לים כיום.
כשמוסיפים לכל זה גם את חוק האכיפה המנהלית, שחושף מנכ"לים באופן אישי לתביעות, לא צריך להתפלא אם עזיבת הארבעה הללו, תהיה רק יריית הפתיחה בדרך לחילופי דורות רוחביים בשוק ההון המקומי.