הביוגרפיה של שמעון ויזנטל מביאה את סיפורו של צייד הנאצים הבלתי נלאה וגם של הנהגת המדינה, שלא התאמצה מספיק להציל את יהדות אירופה אבל השתדלה לגרוף רווח פוליטי מאסונם.
ביוגרפיה לרוב אינה רק סיפורו של אדם, אלא גם של תופעה או תקופה. במקרה של שמעון ויזנטל, שהקדיש את חייו לאיתורם והעמדתם לדין של פושעים נאצים, זהו הסיפור הנשכח על היחס הסלחני מצד המערב לאלו האחרונים.
העולם המערבי שאנו מכירים היום רואה בפושעי המלחמה הנאצים כמי שמקומם בכלא, אבל בשנים שלאחר המלחמה יחסו אליהם היה דואלי למדי. אוסטריה למשל, בה השתכן ויזנטל, בחרה פעם אחר פעם בפושעים נאצים לשרים בכירים. ויזנטל נלחם בתופעה, אבל דווקא במקרה המפורסם ביותר, זה של קורט ולדהיים, הוא גונן עליו באופן ממש מביך. הסיבה: ויזנטל תמך במפלגתו של ולדהיים וגם כי ולדהיים עצמו היה תמיד חביב אליו.
את התופעה של היחס הדואלי ייצג גם העימות המתמשך שבין ויזנטל לברונו קרייסקי, הקנצלר היהודי של אוסטריה. מעבר ליצרים, לאגו ולהשמצות, העימות היה גם קרב על דמותה של אוסטריה, האם היא תנקה עצמה מאלו שלקחו חלק בעברה האפל, או בממשל שלה יישבו יחדיו יהודים לצד בעלי עבר נאצי.
אוסטריה היא מקרה הקיצון של תופעה מאוד בעייתית. ארה"ב, גרמניה ומדינות נוספות לא רק שהיו רחוקות מלהתאמץ לבוא חשבון עם פושעי המלחמה, אלא גם הסתייעו בכמה מהם. באופן די מדהים גם ישראל עשתה זאת במספר מקרים, כמו למשל עם ולטר ראוף שפיתח את משאיות המוות לרצח יהודים, שקדמו לתאי הגזים. אפילו אם מתחשבים בכך שלישראל היו בשנותיה הראשונות בעיות דחופות יותר, קשה להבין צעד שערורייתי שכזה.
בכלל, במערב הדור שחווה את מלחמת העולם השנייה, האמין שהשואה הייתה אירוע משני בתוך הקטסטרופה הכללית, ובזה דווקא, בשונה משמקובל לחשוב היום, יש הרבה מן האמת. כך למשל, עשרות מיליונים שנרצחו בידי הנאצים האסיאתיים, הלא הם היפנים, כמעט שנשכחו.
גם בתפיסת הנאצים ועשיית הדין עימם, ישראל לא התעניינה אז, בלשון המעטה. בימים האחרונים התפרסם בעיתונים שבידי גרמניה היה מידע על מקום הימצאו של אייכמן כבר ב-1952. אם כן, מה נאמר על לישראל, לה היה מידע כזה מ-1953, אבל על אף לחצים מצד ויזנטל לא נעשה בו דבר עד 1960, אז המוסד חטף את אייכמן?
ומשזה נחטף, ישראל של בן גוריון ניסתה דרך משפטו לקדם את האינטרסים שלה - ראשית להשכיח את המחדל של הנהגת היישוב בארץ ישראל, שלא הקדישה את מירב המאמצים להצלת יהדות אירופה. שנית, היא קידמה את המשפט כחוויה קולקטיבית פטריוטית, כזו שתבהיר שישראל היא היורשת של ששת המיליונים שנרצחו. באופן אחר אפשר לומר שהנהגת ישראל, שעשתה מעט מדי לצמצום מימדי האסון, לא חסכה מאמצים כשהדבר הגיע לניסיון להרוויח ממנו.
ויזנטל ייצג קו ליברלי בעניין ענישת הנאצים. הוא ביקש להעמידם למשפט, על אף שנחל שם הרבה יותר אכזבות מהצלחות. אפשרויות של נקמה, לא היו מבחינתו רלוונטיות. לא רק כלליות, דוגמת זו שתכננו לאחר המלחמה יהודים להרעיל מיליוני גרמנים, אלא גם בפושעי המלחמה עצמם.
אגב, גם ויזנטל אשם בכך שרק מעטים מפושעי המלחמה נשלחו למאסר ממושך. פעמים רבות הוא נהג כחובבן, מסר מידע לא מדויק (תחביבו היה לשייך נאצים למדינות ערביות, כדי לסייע לישראל, מה שרק במעט מהפעמים היה נכון) וגם לעתים במקביל העביר את המידע למדיה. זה לא מצב אידיאלי לתפיסת הנאצים. ועדיין, בשונה מהנהגת מדינת ישראל, עליו אפשר לומר שהוא עשה את מירב המאמצים.
ויזנטל: הביוגרפיה מאת תום שגב, הוצאת כתר, 497 עמ'