הסכסוך בין ארגון השחקנים לבין מינהלת הליגה בכדורסל יצר כאן בסופו של דבר משהו אחד טוב: בשבוע מאז פרץ, שמנו לב שיש כאן ליגה. הרבה פריימים קיבלו השחקנים והמינהלת, ופתאום כולם דיברו על מחזור המשחקים שיתקיים ב-13 בחודש. מתי בפעם האחרונה, באמצע סיבוב שלישי, קיבל מחזור משחקים כל כך הרבה תקשורת?
אבל עכשיו ברצינות. הניסיון של ארגון השחקנים למקד את המאבק על מעמד השחקן הישראלי דרך "החוק הרוסי", הוא לטעמי לא המאבק הנכון. הוא מאבק נוח מדי, שבסופו של דבר גם לא עושה טוב לקידומו של השחקן הישראלי ולא מקדם את הכדורסל הישראלי לשום מקום. יש נקודה אחת הרבה יותר מהותית שאף אחד לא מעז לגעת בה משום מה, והיא הנקודה שיכולה לשנות את המאזן עבור ארגון השחקנים ועבור הכדורסל הישראלי: הטיפול, פעם אחת ולתמיד, בעניין הקלות המיסוי לספורטאים זרים.
למי ששכח, הקלות המס האלו נולדו במקור בישראל עבור "עיתונאי חוץ". מתוך מחשבה שיש ערך להכרה הבינלאומית שתקבל מדינת ישראל דרך הצלחותיה גם בזירה הספורטיבית בחו"ל (ומי בדיוק שיחק בזירה הספורטיבית בחו"ל? תשובות במעמד קבלת פרס ישראל במאי הקרוב) - הן הורחבו גם עבור הספורטאים הזרים בישראל. קצת אחרי אמצע שנות התשעים, שוב בלחץ אנשי הכדורסל (רמז? פרס ישראל) הורחב משך ההקלה לספורטאים זרים מ-3 ל-4 שנים.
אלא שהקלות המס אפילו לא מספרות את הסיפור האמיתי. זה לא נגמר באותם 25% מס מקסימלי לספורטאי זר בהשוואה למיסוי מקסימלי של 45% שחל על ישראלי. יש עוד כמה דברים: למשל, אמנת המס למניעת כפל מס בין ישראל לארה"ב קובעת תחת סעיף של "בדרנים ציבוריים" (וכדורסלנים הם הרי בדרנים) כי ספורטאי תושב ארה"ב שעובד בישראל לא יצטרך לשלם מס על הכנסתו בתנאי שהיא אינה עולה על 400 דולר ברוטו ביום (12,000 דולר בחודש). כך שעבור שחקנים אמריקנים עם חוזים של כ-80 אלף דולר בשנה, קבוצות אפילו לא משלמות שקל אחד של מס.
כך שגם בארגון השחקנים יודעים שכל בעל קבוצה שפוי יעדיף תמיד להביא שחקן זר על פני שחקן ישראלי, רצוי אמריקני. לא בגלל שהוא יותר מוכשר, כמו בגלל שהוא עולה פחות בברוטו.
***
התיקון למצבו של הכדורסלן הישראלי יבוא רק באמצעות ביטול הטבות המס. המהלך הזה יעורר כמובן התנגדויות כבדות מאוד. מכבי ת"א הפעילה, מפעילה ותפעיל את הלובי המפורסם שלה בכנסת וכו'. אבל אין מה לעשות, מה שהיה טוב בעידן שבו היינו, כמדינה, צריכים את הספורטאים האלו כדי לקבל קצת הכרה בעולם - לא תופס היום כשמדובר בקבוצות פרטיות.
הטיעון לגבי הכסף הכמעט זניח שמדינת ישראל חוסכת עבור כמה עשרות ספורטאים זרים שמשחקים כאן הוא לא טיעון ענייני. העניין היחיד כאן הוא הספורטאי הישראלי, האם הוא זוכה לנקודת פתיחה שוויונית או לא.
אפשר לעבור את עניין המיסוי בדרכים חלקות יותר, אם לא רוצים ללכת לניתוח כירורגי כבד. למשל, להחליט שכל קבוצה תוכל לבחור בעצמה את 2 השחקנים הזרים עליהם יחולו הקלות המס (מן הסתם השחקנים היקרים). אפשר להחליט על מדרגות מס לפי שחקן זר ראשון, שני או שלישי. אבל אי אפשר להשאיר את העיוות הזה.
רק ברגע שההקלות יבוטלו, השחקן הישראלי יגלה שתנאי הפתיחה שלו שווים מול השחקן הזר. אז הוא כבר ימצא את מקומו על הפרקט בלי עזרה של "חוק רוסי" כזה או אחר.
לאבנר קופל והמינהלת אין כמובן שום אינטרס לסייע בהעברת חוקים כאלו שיפגעו ב"מוצר". אבל המוצר, אתם יודעים, גם ככה לא משהו.