1. בינואר 2007 החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, להעמיד לדין את נשיא המדינה דאז, משה קצב, באשמת אונס בכפוף לשימוע. השימוע לסנגוריו של קצב נערך קרוב ל-4 חודשים לאחר מכן. התביעה הייתה במירוץ נגד הזמן, מאחר שכהונתו של קצב הייתה אמורה בכל מקרה להגיע לקיצה ביולי 2007.
קצב פעל ככל יכולתו כדי לדחות את הקץ, לגרום לכך שההחלטה הסופית בעניינו תתקבל רק אחרי כהונתו, כדי שלא ייאלץ להתפטר בבושת-פנים. הוא גם ידע שאחרי שיהפוך לנשיא לשעבר, הלחץ הציבורי להושיבו על ספסל הנאשמים יהיה הרבה פחות דוחק.
בסופו של דבר נחתם הסדר הטיעון שבועיים לפני תום הכהונה, וקצב אולץ להתפטר.
אותה טקטיקה בדיוק מפעילים כעת קצב וסנגוריו, לאחר תום המשפט, ביחס לתחילת ריצוי עונש המאסר. כבר לפני חודש וחצי ידע הנשיא לשעבר כי היום שנקבע להתייצבותו לריצוי המאסר, 8 במאי, הוא גם היום האחרון להגשת הערעור לעליון. למרות זאת, בקשת עיכוב הביצוע הוגשה רק היום (ב'), בצמוד להודעת הערעור.
אלא שאין מדובר בערעור שלם, אלא חלקי בלבד - 300 העמודים שהוגשו מתמקדים בטענות בעניינה של א' ממשרד התיירות בלבד, ולא בעניין שתי המתלוננות הנוספות. הטענות בעניינן יוגשו רק בהמשך, ובינתיים מתבקשים שופטי העליון לעכב את ביצוע המאסר עד למתן פסק הדין בערעור, ולכל הפחות עד שיוכלו לקיים דיון בשאלה זו.
שאלת עיכוב הביצוע מתבססת מטבעה על סיכויי הערעור, אלא שלשופטים אין דרך ממשית לאמוד סיכויים אלה במלואם, מאחר שיתר ההנמקות יוגשו רק בהמשך.
בקיצור, קצב שוב מנסה לדחות את הקץ, עוד שבוע ועוד חודש, וכך עד אין קץ.
2. עיקרון השוויון, שבמשפטים פליליים ידוע יותר בכינוי מבחן בוזגלו, מת, נקבר והתפוגג. האנס הסדרתי משה קצב ראוי ליחס מיוחד, לפריבילגיה שפשוטי העם אינם זכאים לה. כלומר, אם תשאלו את הסנגורים אביגדור פלדמן, ציון אמיר, מיקי חובה ואברהם לביא.
מה שנאמר בחצי פה, בלחשושים וברמיזות בשלבים הקודמים של ההליך, נאמר כעת בכל פה, בצורה מוצהרת, בבקשת הסנגורים לעיכוב ביצוע.
עורכי הדין כבר אינם מסתתרים מאחורי שום טיעון של שוויון מדומה, של "קוזאק נגזל", המבקש זכויות כמו אחרון הנאשמים. הם אף מנסים לבנות תזה משפטית סביב דרישתם לזכויות יתר, וטוענים כי אף שעובדת היותו של קצב נשיא המדינה לשעבר לא הייתה אמורה לשחק תפקיד במהלך המשפט, הרי שיש לה תפקיד מרכזי בבקשתם לעכב את תחילת המאסר.
שהרי, "הבושה והכלימה" שתהיה מנת חלקנו - של מערכת המשפט, לא של קצב חלילה - היה וקצב ייכנס לכלא כעת ויזוכה בתום הערעור, היא בוודאי גדולה עשרות מונים מהצער וההשפלה הנגרמים לכל אדם המתחיל לרצות מאסר שווא, וצדקתו יוצאת לאור רק אחר כך.
זהו טיעון מעורר פלצות, אף שהוא נכתב ביד האמן של עו"ד פלדמן. הגישה המשפטית העומדת בבסיסו, בהנחה שניסיון לחלץ תזה כזו אינו מופרך מיסודו, היא גישה שלפיה פוליטיקאי בכיר, נבחר ציבור שהגיע לצמרת, עשוי לעמוד למשפט באשמה שביצע פשעים חמורים, להיות מורשע - ועדיין לזכות להטבות על פני אזרח מן השורה, בדמות דחיית מאסרו שוב ושוב, על יסוד העובדה שבעת שביצע את פשעיו הוא זכה לשכר שמן מהקופה הציבורית.
אולי 45 ימי הערעור לא הספיקו לסנגורים הנכבדים. אם היו מקדישים לטיעונם מחשבה נוספת, אפשר שהיו נמנעים ממנו.
3. דיון בפני ערכאת ערעור במשפט פלילי הוא כל-כולו אמנות הפיתוי. מטרתו היא לשכנע את השופטים לסטות, נגד האינסטינקט המובנה שלהם, מפסק הדין שנקבע בערכאה הראשונה. להצהיר קבל עם ועדה כי השופטים, לא עלינו, שגו, טעו, חרגו או הגזימו.
סנגורים טובים מצטיינים באינטליגנציה רגשית, שבאמצעותה הם עומדים לא רק על קנקנם של לקוחותיהם, אלא גם על המסילות לליבם של השופטים.
משכך, הטקטיקה שבה בחרו סנגוריו של קצב במסגרת הערעור - להטיל בוץ, רפש וזפת על ראשם של שופטי בית המשפט המחוזי - היא טקטיקה מעניינת.
בעניינו של קצב, הם טוענים, לא נעשה משפט צדק. בית המשפט קיבל כפשוטה את הנחת המוצא של התביעה כי "לא יכול להיות" שגירסתה של א' ממשרד התיירות שקרית, ודה-פקטו פטר את התביעה מהצורך להוכיח בראיות את אשמתו של הנאשם.
אם שופטי העליון ישתכנעו מהתזה המשפטית הזו - השופטים, ג'ורג קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח, צריכים להניח למחרת היום את מכתבי ההתפטרות שלהם.